DAY 1
המסך עלה ולפני בחור משתהה על עדן חלון ובו סורגים שמפרידים בין החוץ המואר, ובין פנים הבית החשוך.
המופע הזה כמו רמז על העתיד לבוא בהמשך המסע היומי.
בחורים רבים במופע של חוסר, חשכה.
יחסית בתחילת המסע, אנו נגלים לעמרי פינשטיין שעושה הומאז' לשיר "אין פרפרים בגטו" שנכתב על ידי פאול פרידמן בזמן שהותו בגטו טרזיינשטט.
עמרי אינו מציין את המילה גטו אך במקום הוא מחליף אותה במילה בידוד. מן ההקבלה אני יכול להניח שההומאז' בא לתאר את תחושת חוסר היופי, החיות והטבע שקיימות בחוויית הבידוד שלו.
שחקן נוסף שמגיח (ובעיניי הוא דמות מפתח היום) הוא אריק, שלאורך המסע שב ומופיע שוב ושוב ללא חולצה בעודו מלטף את חתולתו.
ביום רגיל ובתקופה רגילה הייתי יכול להניח ולקבל מהופעתו של אריק את התחושה של החום שמעניקה ההתקרבלות של אדם עם חיית המחמד החתולית שלו.
אך מפעם לפעם, ובקונטקסט של שאר הגברים המיוסרים איני יכול שלא שלא לחוש בבדידות של אריק. הבעת פניהם שלו ושל חתולתו אינן שמחות. אלא כמו מתריסות - "אני פה לבד".
וכשבין כל הפעמים עולה גם התמונה של דוד פרל, איני יכול לטעות יותר.
ובמיוחד כשאני בוחר להתייחס לרגע שלפני ההיחשפות לתמונה זו. אמנם רגע קצר אך משמעותי - בו גבר מסוקס מנגן את שיר הנושא מטיטאניק על מרפסת לכל מבודדי הקורונה שמסביבו. אך האופציה האופורית הזאת מושתקת לנו באכרזריות על ידי. וכך, עם לב שכמעט קיבל נחמה ונשאר צמא אנחנו מגיעים לתמונתו של דוד.
דוד מציג תמונה של גוף שדוחף כרוב לתחת של עצמו.
התמונה של דוד מאוד מורכבת בעיני. מצד אחד היא מאוד אסתטית ומצד שני איני יכול שלא לתהות - מדוע דווקא כרוב? אולי כמחווה לסינים שמשבר הקורונה התחיל אצלהם? והרי ידוע שבעברה אומה זו נהגה להאכיל את מליוני פועליה בכרוב כשעמלו על הקמת החומה הסינית. אולי.
אך בעיקר קשה שלא לשים לב להתעסקות של פרל באנאליות. בשממה שנוכחת כרגע בכלל בעולם. ובתחת בפרט.
אל כל המקהלה מצטרף בהמשך ג'ייסון דנינו הולט במופע מהחלל בו הוא מחליף תחפושות בקצב מסחרר.
הולט מופיע ברגע הראשון כדג, ושינוי התחפושות שלו כמו מציג לנו תהליך אבולוציוני של אנושות כשהוא הופך מדג לתנין. מתנין לקוף, מקוף לאדם (כאן הוא לראשונה לא לובש שום תחפושות, עכשיו הוא ערום, חשוף, כן) מאדם לאדם מבוגר. ולבסוף הוא הופך לעפר.
נראה שהעיסוק של הולט היום מאוד אקזיסטנציאליסטי. סטייל "מעפר באת ואל עפר תשוב".
וכאן אני חוזר אל איזכור הגטו והשואה של עמרי פינשטיין. נראה שהמשורר ידע טוב מאוד למה הוא מתכוון כשהציב את שניהם בתוך המסע שלנו היום. תחושת האבדון הגברית בלתי נמנעת. היא מודגשת שוב ושוב.
הופעה זכרית מפתיעה היום הייתה של עמית ירוביץ'.
שאווט עוף נוו וור קפץ על הבמה. סובב את כל העיניים אליו ועשה סטנד אפ.
אני באופן אישי שונא סטנד אפ, לא משהו אישי לעמית.
אך אי אפשר להתעלם מההומור בתוך שלל ההופעות המדוכדכות שחווינו עד כה.
ולא רק הומור, בעזרת האנשה של רשויות הדמוקרטיה הישראלית עמית מותח ביקורת על ממשלת מדינת ישראל ובעצם קורא להתערבות במצב. שנון.
ובהחלט בתוך כל הסגר, הקיומיות, השואה, הבדידות, האנאליות.
קיימים גם קולות של תקווה.
של בקשה לשינוי.
דנה אהרוניאן בסולו מחול שמאפשר לנו להתמסר לרגע לאפשרות לזוז, לשנות לצורה, להשבר ומתוך כך לגדול ולהבנות.
קורדליה לאנגה יוצאת במונולוג קורע לב אותו היא מבצעת מתוך קרבי קרביה.
קורדליה מדברת על הקושי בחוויה הדיגיטלית של ימינו, מתוודאת על כך ששכחה מהי חברות אמיתית.
ולכן היא מציעה ניסוי בשם "פגישה" (בעיניי - חצי פגישה).
באיזשהו שלב של המונולוג קורדליה מתחילה לדבר בלשון רבים ולבסוף בין שורותיה אני נדהם לגלות שהיא בעצם העתיקה את המונולג. הוא לא נכתב על בשרה. הכותב הוא "עממי".
אך אני מתעשת. הביצוע של קורדליה וקריאתה לשוב אל הקרבה והמפגש האמיתי היו כה עוצמתיים בעיניי.
שאני מחליט גם לבצע את הניסוי. לבקש מציאות אחרת.
וכמו עונה לה, בהמשך פורצת מתוך סבך בליל חוויות החיים לא אחרת מרוני טלמור.
בקאבר איכותי לשיר מאת גיורא פישר - "בסוף" ותרשו לי הפעם לצטט.
בסוף
כל יום נוסף
מגדיל את המרחק בינינו
אבל אני מתנחם:
העולם עגול
בסוף נפגש.
וכמו חוזרות אחריה:
רותם נחום, שהסתובבה עם שלט "מתגעגעת להתקהל"
ויוהאנה עם סדרת התמונות בשם "Long distance Loves".
בה היא תיארה איך שומרים על אהבה גם מרחוק ותוך כדי כך גם חשפה את גילוח השיער שלה.
ולמה אני חייב לוודא איתה אם היא באמת התגלחה דרך קבוצת וואצאפ ולא בפרטי?
מה זה בעצם פרטי?
Comments
Post a Comment