DAY 27

19/4/2020


המסך עולה.


על מסך כתוביות מעל הבמה כתוב: באחת ממדינות גרמניה.
על הבמה אנחנו רואים פנים של חנות בגדים, אוטובוס וקרון רכבת. בכולם אנשים, כאילו הכל רגיל, אך כל האנשים לובשים מסכות פנים נגד קורונה.
לא ברור באיזו מדינה, פריט זה נשאר מסתורי. אך נראה שחובת לבישת המסכות בציבור קיימת שם. החיים כאילו מתחילים לשוב למסלולם אך הנראות היא אחרת.
לתמונה זו אין התפתחות. אך אנו צופים בה למשך כמה דקות. בסביבה החדש שנוצרת. שנכיר ונתרגל, להסתובב במרחב הציבורי ולראות פנים לא פנים.
לאחר כמה דקות התפאורה מתחלפת במהירות לפנים הבית של הרקדנית יוהאנה וויליג רוזנשטיין. היא נכנסת לבמה ורוקדת מאוד מהר לצלילי השיר "Get down saturday night" מאת אוליבר ציית'אם. לבושת נעלי עקב ובגדי יציאה יוהאנה רוקדת בביתה כאילו היה מועדון. היא נעה בין לרקוד לעצמה לבין להיות מודעת לקהל ולהופיע לו. רוכבת על הגרוב של השיר ומראה לנו איך אפשר אולי להפוך את חלל הבית לחלל מועדון. תוך כדי הופעתה יורדת מהתקרה לצד הבמה בחורה צעירה ישובה על כיסא נוח. מאחוריה גליל נייר ברוחב של מטר מתגלגל מתקרת הבמה על למטה. בחלקו התחתון תמונה של מרפסת המשמשת כרקע לבחורה הישובה על הכסא. ומעל התמונה סמל של עיתון הארץ שמתחתיו כתוב: עבור צעירים עם מחלות רקע, אסטרטגיית היציאה היא סכנת חיים.יוהאנה מתעלמת וממשיכה לרקוד במועדון הבית שלה. לאחר כמה רגעים הבחורה שעל הכורסא אומרת על רקע השיר "לא יצאתי מהבניין מתחילת מרץ".
ואז היא נעלמת ואיתה גם גליל הנייר של עיתון הארץ.
המפגש הזה על הבמה בין שתי נשים צעירות מעניין. כל אחת בביתה שלה. אחת רוקדת ואחת מתארת מצב של תקיעות, עצירת החיים. אחת מופיעה חירות פנימית, שהייתה לפני ונשארת אחרי, והשניה נופלת עלינו כמו תזכורת רמה וחדה להופעת בזק של כליאות. ומצד שני ההבדל הוא עדין. לא כזה שמציב לנו שחור אל מול לבן. יש עוד שכבות שלא מוצגות, עוד פרטים וקצוות פרומים שמאפשרים לסיטואציה לזרוק אותנו למחשבות ושאלות. לדוגמא, אין לנו יכולת באמת לדעת האם יש פער ביניהן - אולי יוהאנה גם היא בקבוצת סיכון. אולי גם היא לא יצאה מהבית מאז תחילת מרץ?

היוצרת נינה טראוב עולה על הבמה ונותנת לנו הצצה אליה בתוך ביתה דרך יצירתה "רוחות".
היא מסתכלת אל עבר החלון, בתוך ביתה החשוך. אט אט ראשה נשלח אחורה, אל עבר משענת הכורסא עליה היא יושבת. בדרך אור השמש מכסה את פניה דרך החלון, חודר אל הצל בו היא נמצאת. החוץ נכנס הביתה בעודה זולגת על הכורסא אל כיוון הרצפה.
טראוב מקיימת מערכת יחסים בין כוחות היאוש והוויתור לבין כוחות של היאבקות והתפרצות.
רגע מאוד נוגע היה הרגע בו היא חיבקה את שתי ידיה אשר נעו מצד לצד באינטנסיביות ושינו את מקומם. לרגע הן היו קרובות לחזה וכמו מרגיעות (אך לא באמת) תינוק בעוד טראוב נושפת כמו אמא, רוח מרגיעה - "ששש..." אבל הקצב הנכפה על הידיים לא מאפשר באמת נחמה.
רגע לאחר מכן הן עולות, נעות עדיין בקצב מהיר מצד לצד ומכסות את הפנים, כמו חוסמות פתח. מחזיקות. ואז לבסוף נרפות. מוותרות.
הגוף של נינה מקיים דיאלוג בין נשלחות והשתלחות אל מול הרפיה והפרמות. אל תוך הבית. המקום שנהיה כה אינטימי וטעון בו זמנית.

מהבית הפרטי לבית הלבן.

דונאלד טראמפ עומד מול דגל סין ואומר "אם זו הייתה טעות, אז טעות זאת טעות. אבל אם! (פה הוא עובר לצעקות ומפנה אצבע מאשימה לכיוון הדגל) הייתם אחראים לזה באופן מודע- אז בטח! כלומר - בוודאות יהיו לכך השלכות!".
מאיזושהיא סיבה לא ברורה עלתה במוחו של טראמפ האפשרות ההזויה שסין יזמה אתה הקורונה.
ומעבר לזה שזה עלה במוחו, הוא מרשה לעצמו לאיים עליה. כלומר עליהם.
אין לי כל רצון להרבות במילים על זה.
אני רק אספר שהתגובות בקהל נעו בין צחוק-מבוכה-תדהמה - כולן בקול רם.

על מסך הכתוביות כתוב: ישראל.
התפאורה על הבמה משתנה בקצב יחסית מהיר. ובכל תמונה אנו רואים רגע שמתאר הפתחות מסויימת של הסגר במשק ובמרחב הציבורי בישראל. מספר עובדים בודדים במפעל. רבי פותח בית כנסת ממנעוליו. אנשים קונים בחנות מוצרי חשמל. זוג נשים רצות. ועוד...
את כל התיאורים האלו מלווה קריין ממערכת ההגברה אשר מתאר את ההקלות בחופש התנועה אשר אישרה ממשלת ישראל.
נראה שיש נסיון זהיר להחזיר את החיים אט אט למסלולם המוכר. אך בהתחלה זה לא יהיה מוכר. וזה עלול להיות מבלבל. כמה שכולנו מצפים לחזור לחיים שהיו לנו לפני חודש וחצי. והנה זה קורה. אבל זה לא מה שהיה לפני חודש וחצי. זה לא נראה אותו הדבר. מה מצפה לנו בחוץ?

התפאורה האחרונה שמוצבת אל מול פנינו היא עבודה מאת הצלם ניק גאלו.
חדר שינה. ארגזים ליד המיטה המבולגנת. והם כולם, וגם הקירות והדלת מלאים בגרפיטי.
כמו ברחוב. רק בפנים. אמנות רחוב בתוך הבית. הבית כבר כמו החוץ.
הוא השתנה. התפקיד שלו השתנה, האנרגיה שלו השתנה. הוא הכיל דברים אחרים.
המקום אשר היה קורת גג. מכסה. מקום להתרווח ולנוח בו, להיות בבית, נדרש פתאום להכיל את כל מה שלא יכולנו לקיים מחוצה לו, כל מה שאנחנו בדרך כלל מקיימים מחוצה לו.
האינטנסיביות של הבחוץ, של העבודה, של החיים, של הרחוב, של הפוליטיקאים, של המגיפה
נכנסו כולם פנימה.
מה הבית יהיה בשבילנו עכשיו כשנוכל אט אט לצאת?
הבית שננגע גם הוא במגפה,
היחס שלנו לבית שננגע גם כן.