DAY 25

17/4/2020



המסך עולה.


שמיים כחולים בברלין. ציפורים מצייצות.
על רחבה חיצונית של בניין ממשלתי כלשהו אסופים בחבורה כתבים וצלמים. מחכים.
לאחר ארבע שעות יוצאים מתוך הבניין ראש העיר-מדינה ברלין מיכאל מולר וחברת הסנאט הברלינאי האחראית על תחום החינוך סנדרה שרס ונעמדים אל מול הכתבים.
מולר אומר: "הסנאט הברלינאי הגיע להסכמות לגבי תהליך היציאה ההדרגתי מהסגר."
הם מידעים את הכתבים (ואותנו) על עיקרי פרטי הלו"ז.
בעוד דובר על כך שחנויות יחלו להפתח כבר ביום שני הקרוב (ה20 לחודש), נראה ששלב זה נדחה ל26 לחודש. החל מהשבוע הבא מוסדות החינוך יחזרו לפעילות - כאמור, באופן הדרגתי. בנוסף, אירועים המוניים לא יתקיימו עד סוף אוגוסט.
מה זה אומר על ההנחיות לסגר ביתי ושמירת מרחק? הם לא ציינו בפנינו. נחכה ונראה ונבין לאט לאט. בכל זאת. הפלטפורמה הזאת רועדת אל מול הופעות מסוג כזה. ואני לא מסוג האנשים שאוהבים לשער, אני מעדיף לשמוע ולהבין בצורה ברורה.
חד וחלק.
החבורה כולה מתפזרת.
תאורה הבמה מתעמעמת והאור היחיד שנשאר נובע ממנורה אשרה תלויה מהתקרה ומגיעה נמוך, בערך 2 מטר מעל שולחן עגול מעץ שממוקם בדיוק מתחתיה.
מסביב לשולחן צלליות של גברים עם חליפות. אנו רואים רק את פניו של אחד מהם. מר בנימין נתניהו. ראש ממלכת ישראל המואשם בפלילים (למי שהספיקו לשכוח). הם מתלחשים ומתלחשים ובאיזשהו שלב אנו שומעים את המלך אומר: "אם בג"ץ יפסלו אותי מלכהן תהיהי פה קריאה להחרים את הבחירות... אני מעריך שהם ינצלו את ההזדמנות עכשיו..." (כנראה מתכוון לעובדה שנשיא המדינה לא נתן לו מנדט להרכיב ממשלה)."...כדי להדיח אותי. ואבוי להם. המונים ייצאו לרחובות"
מלך ישראל במופע בחסות הפחדים שלו. רודפים אותו. הוא מאיים. מאיים להחרים את הבחירות, את מערכת השלטון הדמוקרטית של מדינת ישראל. אבל בחושך. בשיחות סגורות. ככה הוא... רוקח מזימות וקסמים. שום בור שחור לא יגרום לנפילה, הוא תמיד מוצא את הפתרון להמשיך ללכת. והיום צפינו בחשכה אשר בתוכה הכל מתרחש. עם עדת האנשים-צללים אשר עוטפת אותו. מלווה אותו. וממשיכה להפנות את הזרקור עליו.

שוב לטבע.
על הבמה גבעת חול אשר בשני צדדיה שיחים ועצים. ביניהם באמצע ישנו שביל.
הסולו בו אנו צופים הוא של הרקדנית והיוצרת עינת גנץ ושמו "Walking and falling at the same time"- וזה גם שם השיר של לאורי אנדרסון אשר מלווה אותו.
עינת מתקשרת בביצועה עם מילות השיר.. הולכת, רצה, על שתיים, על ארבע. משנה כיוון רוח משנה את כיוונה. נראה כי היא מייצרת דימויים של משהו חזק ממנה, מפיל אותה רודף אחריה. אבל היא תמיד ממשיכה משם. "over and over you are falling and then catching yourself from falling"- כמו השיר כך גם היא. רק בדרכה. לא רק בהליכה ונפילה, בדימויים ובתנועה. איך היא מתמסרת. עם גופה המשוחרר לתוך החול וממנו. לרגע של אחיזה, של הגעתי לנקודה מתוך הנפילה.
"and this is how you can be walking and falling at the same time"
                                                                                                                         ועכשיו הלאה.


מסך קדמי יורד על הגבעה ועליו הקרנה של אימג'. בחלקו העליון של המסך תמונה של מרקם כלשהו. פני קרקע כלשהיא, מפה או מחוץ לכדור הארץ. אולי זה בכלל תקריב אל קליפה. על המרקם החום-ירקרק נוספים בעדינות עוד שלל צבעים. בחלקו התחתון של האימג' תמונה אחרת. לי זה נראה כמו פרוסת לחם שעליה בובת תינוק אשר מראשו יוצאים סלילים או גלים מוארים. לתמונה כמו מאין הפרעות קליטה. קיינד עוף מסך לבן. היוצרת דאשה בלוס מניחה לפנינו הצעה למסע קטן. מוזיקת-רעש מלווה את האימג', דוהרת, מפעפעת. אני מרגיש שמשהו קורה מתחת לפני השטח. הצבעים הקטנים נוצצים אלי ומוציאים גלים של תודעה אחרת מראשי. יש שהרעש יצרום להם ויש שיתענגו. כל אחד ייפגוש את זה אחרת. אולי אם נעצום עיניים וננשום נוכל לחוש רגע בחוויה שנוגעת בקיום של מימד אחר.

אל שפת הבמה אשר לפני המסך נכנס ברנדון קורמיה (אוצר בכיר במוזיאון אלברט אנד וויקטוריה בלונדון). הוא מבצע מונולוג בו הוא בין היתר מתאר השלכות אפשריות של התגברות בשימוש באמצעים טכנולוגי בימי הקורונה גם לאחר המגיפה. לדבריו, גם לימודים בכיתות, וגם תערוכות (ואני יכול להניח שעוד ועוד דברים) יותר יקר לקיימם ברמה הפיזית מאשר באופן מקוון. הוא מתאר לעצמו שלאחר המגיפה יהיו כוחות גם בעולם המוזיאונים וגם בעולם החינוך שימשכו לשם, אך בעיניו "אין תחליף לחוויה הפיזית".
אמנם קורמיה לא הביא אותה בנוכחות משכנעת. המילים בהם השתמש וכן האינטונציה היו די מלאים, לכן גם לא הרבתי לצטט אותו. אבל התוכן. סופר רלוונטי בעיניי. בעוד בתחילת הערב נגענו, התחלנו לשמוע, ראינו זיק של אור. סוג האור שאנחנו כה מחכים לו - האור של מחוץ לבית מתקרב. רוקמיה בא ומתייחס רגע למה ההרגלים שהקננו לעצמנו בתקופה הזאת (החיים המקוונים האלו)  - מה הם יישאירו בנו? האם יהיו אנשים שממניעים כלכליים ירצו להשאר איתם?
איך זה ישפיע עלינו? על מרחב המחיה? נלמד ונעבוד ונראה אמנות ונחיה דרך המסך?
מה יקרה לחוויה הפיזית? ואני עף עם עצמי - מה הגוף שלנו למד ולומד בימים אלו? איזה הרגלים הוא יצר? מה יישאר איתו?

ברנדון יוצא מהבמה. בדרך הוא תולש את המסך ולוקח אותו איתו. מה שחושף בפנינו צילום של האמנית תמר לוינסון מתוך תערוכתה "get to know your house".
זוויות, קווים וקרן אור נחשפים אל מולי.
משקוף של דלת כמעט סגורה מטיל פס עבה של צל על הדלת. חריץ קטן חושף לנו פתח קטן בין המשקוף לדלת, אל מעבר לדלת. קרן אור מגיעה משם לצד בו אנחנו נמצאים. נעים לי להניח שזאת השמש. נכנסת פנימה דרך חריץ כה קטן ושברירי. מתחילה להראות לנו אור מכיוון אחר.
שוברת את הכיווניות של המקום בו אנו נמצאים כרגע.
איך היא משנה את מה שכבר בו.
מה היא עושה למרקמים
מה היא עושה לצורות
לתודעות, לקונבנציות.
לחושך.
אני מתמסר שם למרקמים שונים.
לקולות זרים
אפשר אולי ללכת אחריה.
ללכת וליפול כדי להמשיך ללכת וליפול
וליפול
וליפול
ולהתמסר
בזהירות והדרגתיות.
החוצה
למערכת של חוקים
שתמיד תמיד משתנים.