DAY 9

1/4/2020

המסך עולה

ניצן הורוביץ יו"ר ועדת החינוך של הכנסת אומר לנו "בואו לצפות בלייב בפגישה של וועדת החינוך בנושא לימודים באקדמיה בזמן משבר הקורונה".
הורוביץ הולך אל עומק הבמה ומתיישב בראשו של שולחן גדול. עוד אנשים מסביב לשולחן ונראה שהוועדה מנסה לקיים שיחת Skype כזו או אחרת עם עוד משתתפים אשר נבצר מהם להגיע למפגש ברמה הפיזית. (ניתן לשער כתוצאה מהגבלות בחופש התנועה אשר קיימות בימים אלו לאור התפרצות המגפה).
אך במקום התקיימות של פגישה של וועדת חינוך אנחנו צופים בעיקר בקשיים הפרקטיים ובתגובתו של הורוביץ לבעיות בחיבור של הרשת ובתקשורת עם הנעדרים נוכחים.
אל תוך חדר הישיבה נכנס דויד גרוסמן כששרשרת עם 12 אבני חושן תלויה מצווארו ובידו ג'ארה גדולה מלאה בחומר סמיך וכתום-אדום עליו כתוב "דבש קורונה".
גרוסמן מורח שביל מאותו הדבש לאורכה של הבמה, וכשעיניהם של הורוביץ ושאר הנוכחים נישאות בתמיהה לעברו של גרוסמן הוא אומר להם שיתעלמו, ושהוא רק מורח רגע את הכניסה של גנץ לממשלת השחיתות הלאומית הזאת.
הם מתעלמים וממשיכים לנסות ולא להצליח לקיים את הועדה.
גרוסמן ממשיך למרוח ולייצר את השביל לגנץ. בזמן שאנחנו שומעים את הורוביץ אומר מאחור "לא אנחנו לא שומעים".
גרוסמן יוצא מהבמה.
ולאחריו נכנס בני גנץ עם חגורת נפץ.
גנץ נכנס ושואל את הורוביץ, תגיד רגע, כאן זו הדמוקרטיה הישראלית?
הורוביץ עונה, אנחנו ממש מנסים לקיים אותה כאן, אבל כל הזמן מפריעים לנו.
כתגובה, לוחץ גנץ על כפתור אדום  שמחובר לחגורתו והבמה מתמלאת בעשן סמיך.
הם כולם נעלמים בתוך העשן, ולכמה רגעים העשן הזה הוא כל מה שאנחנו רואים ממקום מושבינו באולם.

מתוך העשן אנו רואים את טהר קליינר חוצה את הבמה ללא בגדים אך מכוסה בקצף רחצה. מחייכת תוך כדי הליכה חיוך כובש. ושניה לפני שהיא יורדת מהבמה היא אומרת "בעתיד הייתי רוצה לרצות להצליח לעשות עמידת ידיים".
ברגע הזה אני מבין שאני צופה במופע מאוד אסוציאטיבי בו כל קשר בין הקטעים הוא אולי וכנראה החוסר קשר.

שניה לאחר מכן נכנסת אל תוך העשן מהצד ממנו טהר יצאה לא אחרת מליהי פאול. לעומת קליינר, פאול עוטה פרצוף סנסירי ברמות. היא חוצה את הבמה לצד השני כשהיא לבושה בחלוק סאטן, בידה כוס יין רוזה (דומה לצבע הדבש קורונה של גרוסמן), התאורה מאחוריה משתנה לאדומה והיא אומרת לנו "מוכנה לאפוקליפסה". לוגמת מהיין-קורונה. ויוצאת.

כשהמילה 'אפוקליפסה' ממשיכה להדהד בראשי, יוצאים מתוך העשן עידן אלתרמן, ביתו ובנו.
הם כולם לובשים מסכות פנים נוגדות קורונה ומבצעים קאבר לשיר הגרמופובי של להקת גזוז 'תה עושה סחרחורת'.
אלתרמן האב על קלידים, אלתרמן הבן על אבוב ואלתרמן הבת בווקאל הם חבורה של חמודים וקלילים בתוך כל העשן האדום והסמיך. ובעזרתם ואיתם אני מרגיש שהגעתי למצב פרדוקסאלי ומצחיק. הצופה המתמסר והמקשיב להופעה ולמילות השיר עלול להגלות מצד אחד לרמת היפוכונדריה גבוהה במיוחד, ומצד שני לקלוט שראשו מתנועע מצד לצד לצלילי השיר החמוד. הלוואי והייתי יכול לנענע את ראשי מצד לצד גם כשאני קורא עיתון בימים אלו.
שירתם החמודה של האתלרמן'ס נקטעת באמצע ועל העשן יורד מסך.

על המסך. קטע מתוך דאנס פילם  מאת דנה רוטנברג - "Glove Story"  אשר בעצם נוצר בשנת 2013.
הסרט מתחיל בשוט ממבט על, בו אנחנו רואים שטח שנראה כמו סוג של חצר פנימית אותה מקיפים קירות בנינים.
על הקרקע צל של שער עם סורגים, והרקדנית ענבר נמירובסקי נעה מקיר בניין אחד לקיר בניין נוסף אשר נמצא בצד השני. תוך כדי תנועה זו מלמעלה נופל על נמירובסקי גשם של כפפות לאטקס מנופחות מעט.
בהמשך אנחנו עוברים לשוט מזווית אחרת (מלמטה, החצר הפנימית בו נמירובסקי נעה), וכעת  אנחנו יכולים לצפות בה, בתנועותיה ובהבעות פניה.
בנוסף לשער הסורגים שמקודם ראינו רק את צילו ועכשיו אנחנו רואים ממש אותו, ניתן לראות מזווית זו עוד הרבה סורגים נוספים וצל של עץ הנע ברוח. הם כולם התפאורה של נמירובסקי. כמו מלווים אותה  ואת תנועותיה שמתוכם עולה ניחוח של חיפוש אחר מגע. מגע ידיים. קרבה. אצבעותיה מגששות בחלל שמסביב לגופה, נעות קרב והרחק ממנו. כמו מתארות את הפער. נוגעות בו. הפער בין המצוי לרצוי. כשבחוץ סערה, והיא לבד בתוכה.
הקטע הקצר מהיצירה הנוגעת והרגישה נגמר כשנמירובסקי כמו מנשימה ומבצעת החייאה לאחת הכפפות, משילה מידה כפפה שלא יורדת בקלות, ולאחר שלבסוף הצליחה להשילה היא מוותרת על זו אשר לרגע הנשימה.
משאירה אותי בתחושה של 'לא הצלחתי'.

ענבר עוזבת את חצר הבניינים וכמו מגיב לה מגיע דניץ דהאן.
דניץ לא מרשה לגובה הבניין להטריד אותו והוא פשוט קופץ למעלה, נתלה על המרפסת שמעליו, מטפס, עולה מעל סורגי המרפסת, נכנס לתוכה ומתוכה לתוך הבית.
אני מרגיש שדניץ אומר לנו - קאט דה דרמה. וששום קיר או סורג לא ייתקע אותו.

מסך הוידאו עולה ועל הבמה מופע אקלקטי של גברים מבצעים פעולות שונות.
שני גברים אנונימים מתנשקים.
אדם סולד (מנהל מטבח במסעדת 'הסלון' של השף איל שני) זורק קינוחים על עיתונים.
חבורת קאובואים (ביניהם ג'ייסון דנינו הולט עם חתולתו) עומדים מחוייכים וטופלסים.
עוד אנונימי מכניס מלפפונים מהשדה לתוך ארגז.
עמרי פיינשטיין מחופש לפיקאצ'ו אך עוטה ארשת פנים רצינית.
הכל חסר הקשר חוץ מרצון גברי להופיע בפנינו.
את התמונה הזאת  ואת המופע בכלל חותם אלמנו של אמיר פיי גוטמן ז"ל הלא הוא ינאי פרישר-גוטמן.
ינאי עולה לבמה ובקול דרמטי מצטט את אמיר:
"אנשים בעולם הזה
כל כך עסוקים בלשנוא
ובבתי החולים יש אלפים של אנשים
שכל מה שהם רק רוצים
זה לקום בבוקר וללכת לעבודה.
ועד שבן אדם לא מאבד את החירות הזאת שלו,
של היום-יום ההגיוני והרגיל
אז הוא לא יודע להעריך את ה...
את החיים.,,

אהבתי את אמיר פיי גוטמן, את פועלו הפופי והפחות פופי גם כן.
אבל אני מתאר לעצמי שהוא כתב/ אמר את הדברים האלו בהקשר אחר.
והציטוט של אלמנו כעת, כנראה בא לפנות אלינו כעת.
אני מניח זאת כי קל להניח שכולנו איבדנו את החירות הזאת שלנו.
אבל מה הכוונה בלהעריך את החיים?
והאם בהכרח כשמאבדים חירות מעריכים חיים?
האם הוא מתכוון שבאובדן החירות אין חיים?
ואם איבדנו את החירות שלנו, זה אומר שעכשיו אין לנו אותה?

אני רוצה לחזור לשימושה של הגברת פאול במילה אפוקליפסה שעדיין תקועה לי בראש.
שימוש במילה זו לא זר לי בתקופה האחרונה. אני שומע הרבה אנשים באופן אישי וציבורי משתמשים בה בכדי לתאר את מה שקורה. אך האם ידעתם שמשמעותה המילולית של המילה היא בכלל לא סוף-העולם. המילה אפוקליפסה במקור לקוחה מיוונית ומשמעותה  בשפה זו היא 'התגלות'.
ולזה אני מאוד מתחבר בימים אלו.
יותר מתחושה של סוף העולם או האנושות אני מרגיש שמתוך המחיקה והשינוי וההפיכה של ההרגלים, יש הזמנה לגלות דבר מה חדש.

בשבילי לרוב זה ככה.
כשמשנים את נקודת המבט, את השוט, את השטח והפנים שלו. את התפאורה.
ואז לרגע עוצרים ומתבוננים.
אפשר לגלות משהו אחר שלא ראינו קודם.
ואם לזה התכוונה פאול,
אז אני גם מרים כוס יין
לחיי האפוקליפסה.