DAY 13

5/4/2020



המסך עולה.

על הבמה תפאורה של מדבר ובתוכו האמנית הרב תחומית ענת דרימר רוכבת על בפאלו.
הבפאלו היא חיה צמחונית שאת רוב חייה היא חיה בלהקות גדולות ולרוב חיה בקרבת מקורות מים, בהם היא אוהבת לרבוץ ברוב שעות היום. רק בהזדקנותם נוהגים הבפאלואים לעזוב את הלהקה ולהתבודד.
מכך אני יכול להסיק שדרימר רוכבת כעת על בפאלו מזדקן ומבודד.
נראה שלמרות שהיא נישאת על ידו, היא בעצם איתו. אוהבת אותה, ודואגת לשלומו כאשר היא מכוונת  אותו לשפת ים בלב מדבר. כמו מבקשת להזכיר לו את הנאות חייו וימי צעירותו.
לאחר שהגיעו לשפת הים דרימר מתקרבת אל המים ולוקחת צדפה (עקב עיסוקה הידוע של דרימר במעשיות נשיות ומיתולוגיות איני יכול שלא לקשר צדפה זו לאפרודיטה - אלת היופי והאהבה אשר נולדה מתוך צדפה). גם באקט זה דרימר לא ממשיכה עם המובן מאליו כשהיא מרוקנת מתוך הצדפה בשר לב ומשליכה אותו אל הים. כמו מרוקנת את התוכן הלבבי המוכר של צדפה זו, משתמשת בה ככלי נגינה עליו היא מנגנת "ניגון תוגה רך".
אחרי הנגינה היא עוברת אל כלי נגינה אחר ותוקעת בשופר, כמו ביום כיפור נפתחים שערי שמיים. מבעד לעננים נגלית אלינו מרכבה שזורחת כמו השמש. מביאה לנו בשורה כשעליה רוכבים כל הבודדים ומבודדי הקורונה. - חזון אחרית הימים של ימינו הוא שכולנו נתאחד - מפגינה בפנינו דרימר באמצעים בימתיים פנטסטים ובלתי מתפשרים.
וזהו לא הסוף, ממעלית בצד הבמה יוצא נחמי אביה של ענת. תיבת נגינה ענקית בידו והוא מבקש ממנה שתסובב אותה, על מנת שיוכל לרקוד. אור הבמה יורד באיטיות לאור סיבוב תיבת הנגינה המתמשך של דרימר הבת אל מול ריקודו הנוגע של דרימר האב. ולבסוף כשכבר חושב אנחנו שומעים אותה אומרת: "נשבע אמונים למציאות שמחוץ למסכים".
דרימר מציגה לנו מופע שלא פוחד לאחל טוב. היא מציגה לנו חזון בו תחושת הבדידות אשר עוטפת את כולנו בימים אלו מתפוגגת, רחשי לבבותינו הופכים לניגונים כשאל מולם אבותינו, ראשי עדרנו אינם בקבוצת סיכון מפוחדים אלא נהנים להתמסר לנוסטלגיה חסרת פחד.

משפטה האחרון של ענת אמנם אינו קשור למראה עין למופע אותו העלתה בפנינו היום, אך הוא מקשר למופע הבא, הלא הוא יצירתה של אחותה הבכורה - נורית דרימר.
האור עולה כשעל הבמה שולחנות מפוזרים. על כל שולחן מונח מחשב ועל יד כל שולחן פעילת מחתרת יושבת ומקלידה.
נורית דרימר מסתובבת בין כולן, מתבוננת במסכים ומפטפטת מידי פעם עם פעילות המחתרת שלה. לרגעים הן מתפוצצות מצחוק ורגעים הן חושבות ברצינות.
בימים אלו נורית דרימר מנהלת מחרתרת סודית אשר שמה לא ידוע. - דבר ששמעתי עליו מפה לאוזן אך אני חייב לציין שהופתעתי לראות את אותה מחתרת מופיעה על הבמה ומציגה את פעילותה.
לאחר דקות ספורות, דרימר ניגשת אל קידמת הבמה ושמחה לבשר ולספר לנו על פעולת המחתרת האחרונה שעברה בהצלחה. שם הפעולה היה "ליל הגשרים #2" אשר במסגרתו חברות המחתרת פיגעו וערכו ערכי וויקיפדיה של אנשים (וכן אני חושף מידע שקיבלתי ממקור סודי) אותם הן מגדירות כאנשים רעים.
כטעימה, דרימר חושפת בפנינו השתלטות על ציטוטים וקורות חייה של שרת התרבות (הרעה גם לדעתי) לשעבר, הגברת מירי רגב, וכן גם על ערכו של בעל ההון מר יצחק תשובה.
המפגעים ברובם היתוליים, ואני ממליץ בחום לעקוב אחר עמודה של אוצרת המחתרת באתר הספר-פנים: 
Nurit Dreamer.
אך מעבר להיתוליות, אם חוזרים אל המשפט המסכם של ענת אחותה של נורית, אשר נשבעה אמונים למציאות שמחוץ למסכים - איני יכול להתעלם מהברית אשר קיימת בין האחיות. כל אחת בדרכה.
ענת אשר מייצרת אלטרנטיבה למסכים,
ונורית אשר מפגעת בתוכם.

יוהאנה ריננן עולה עם סולו קצר
חסרת ראש ולבושה בחלוק סאטן פרחוני. היא נעה בעיקר עם ידיה.
מאחוריה שולחן אוכל עליו מונחת קערת פירות, וידיה נעות באויר, מחפשות, לוקחות דברים מדומיינים, מושיטות, מבקשות ומפתות. איני יכול שלא להתעלם מהעובדה שאל מול כל הפעולות האלה של הידיים לא נענה שום דבר. אף אדם / אפילו אביזר אינם נענים לפיתוי, לבקשה וללקיחה.
יוהאנה חוזרת על אותו רצף של תנועות שוב ושוב.
כאשר תוך כדי נעמד ליד השולחן אמן האוכל קינן בסל.
קינן משתף אותנו במתכון מרענן לו הוא קורא: "חם היום!"
המתכון הוא של כפות לאבנה עטופות בדפי סלק. בסל בא באנרגיה מרימה וחייכנית כשהוא מטוב ליבו משתף אותנו במתכון המרענן - נראה מדויק לבטן בימים מעייפים ולאים שכאלו.
חשוב לציין את האסתטיות והחן בהן קינן דאג להופיע בפנינו עם מתכונו, ובכך בעצם הדגיש אל מול יוהאנה - השולחן לא צריך להיות מקום ריק, בודד וחסר מענה. תרימו לו וכך תרימו לעצמכם.

הסצנה האחרונה שלנו להיום לקוחה מהז'אנר הפופולארי אשר התפתח בשנים האחרונות על במות העולם והוא מופעי חתולים. - ז'אנר אשר אף פעם לא הבנתי מה הקטע שלו. עד היום.
על הבמה מסלול ארוך לאין שיעור של אבני דומינו, אשר מידי פעם משולבים בו אלמנטים אחרים (מגדלים ומגלשות לגולות, מכוניות צעצוע, פעמון, ועוד...). מסביב ובתוך המסלול חתולים שונים יושבים/ עומדים.
שאלת הקהל VS. משתתף נוכחת אל מול כל אחד מהחתולים, כאשר כל אחד מהם מגיב למסלול נפילתם של אבני הדומינו באופן שונה - חלקם מתבוננים ומתפעלים, חלקם מבולבלים, חלקם משתתפים ומפעילים, חלקם מפגעים ומפריעים לרגע במהלך הנפילה, ולחלקם אוצר המופע טמן פח, מניפולציה. ברגע אחד למשל, אנו צופים בחתול אשר ניגש לצלחת עליה מונח יוגורט או אוכל מגרה כלשהו, החתול לא מודע לכך שהצלחת שם לא בכדי להעניק לו את אותו המאכל, אלא בעצם כדי שבהגעתו לאותו צלחת הוא יפעיל את המשך נפילת אבני הדומינו.
הצבתם היום של חבורת החתולים הבודדים או בקבוצות של שניים על במה זו, היא כמו דימוי לחברה פה בגרמניה, שכן חוקיי ההסתובבות במרחב מותרים עד לכמות של שני אנשים. ונפילת אבני הדומינו היא כמובן לעולם אשר נופל ומתערער בקצב מסחרר לנגד עינינו.
אני חייב להתפעל מריבוי התגובות האפשריות אל מול מראה זה אשר הציגו לנו החתולים. הכי היה קל להראות איך הם כולם מחבלים / עוצרים את הנפילה, או איך הם כולם מפחדים, או חסרי אונים. אבל לא. הוצגה לנו תמונה מורכבת. של אנשים שונים אשר כל אחד מגיב בדרכו.
ובטח שזה אישי, ולכל אחד יש את הדרך שלו, ואין נכון או לא נכון בעיניי.
אז אני אסתכל על מה שנופל בעיניים שלי
ואתה בשלך
כל אחד עם הבמה והתגובה שלו.
רק נאמר אמן ולא נגלה שזאת תחבולה.
שלא נפגע,
שתגיע כבר המרכבה.