DAY 23

15/4/2020



המסך עולה.

על קיר הבמה האחורית אנו רואים חלון גבוה. מתוכו מסתכל אדם מבוגר ומחוייך, כמשמתחתיו מה שנראה כמו משפחתו - ילדיו ונכדיו עם בלונים, שלטים עליהם כתוב 94. הם שרים לו יומולדת שמח ומנהלין שיחה קצרה בעוד הם נשארים למטה ברחוב והוא נשאר בדירתו.
עוד תמונה המתארת לנו את התמודדותם ובדידותם של המבוגרים בעת הזו. הפעם בגרמניה.
מזכירה לנו את התמונה על פרטיה. לא על מספריה. וגם אם הסבא כרגע לא חולה בכלל, הוא נאלץ לחגוג את יומוהלדתו המופלגות לא באמת בחיק משפחתו. לא כפי שמגיע לו.
אנחנו לא יודעים מי עוד שם איתו בבית. האם יש לו בן/בת זוג? מטפל/ת?
בכל אופן מהחלון הוא הביט לבד, וילדיו ונכדותיו הביטו בו מלמטה. כך שכשהיו שם המרחק היה ניכר, ולכשיצאו מהבמה, נותרה הבדידות.

האור בחלון נכבה וחלל הבמה נראה כמו סלון קטן וצפוף. לתוכו עולה עם סולו תנועתי הרקדנית והכוריאוגרפית דנה מרכוס. רוב רובו של הסולו גובה הבמה לא מאפשר לנו לראות את כפות רגליה של מרכוס, וקצה ראשה נבלע בוילון עליון כך שגם אותו לרוב לא נראה. בקיצור - קצוותיה חתוכים. הקשר לקרקע ולשמיים מעורערים בעוד מרכוס רוקדת למוזיקה המתנגנת של הרכב האינדי soft hair. הבחירה של מרכוס בחלל קטן וצפוף כופה עליה רוב רובו של הסולו לעמוד באותו המקום. ושם היא נמצאת. חשה בעזרת כפות ידיה את גופה הנע, מסתובבת, מסתחררת ומערבלת את האויר שמקיף אותה. היא מתפתלת בתוכו, אל תוך עצמה. נפתחת ונסגרת. נכנסת ויוצאת. כמו תלושה בין שמיים וארץ. תקועה בחלל אשר קטן מלהכיל אותה ואת מאוואיה.

חושך.
אור.

שולחן ארוך חוצה את הבמה לרוחבה. מסביבו עם הפנים לקהל ישובים מלא א.נשים עם חליפות ובמרכזו יושבת קנצלרית גרמניה- אנגלה מרקל.
אנגלה אומרת כי התכנסנו כאן היום בכדי לדון בלו"ז אפשרי ליציאה מהסגר.
אני אמרתי מראש שאקח לתשומת ליבי את המלצותיה של אקדמיית המדעים 'לאופולדינה' בנושא זה. וכן הם נתנו את המלצתם.
עכשיו,
נדון בנושא.

חושך.

כבר יותר מחצי שנה שאני גר פה בגרמניה, ואם יש משהו שחשבתי שהתרגלתי אליו והבנתי אותו, זה העניין הזה של אנשים פה לעשות דברים בקצב שלהם. לא מעט פעמים זה יהיה לאט. כשמכריזים על כל שלב ושלב. עם הרבה דיבורים באמצע.
אני מנסה לקבל את זה באורח רוח. פשוט גם צריך להבין שבמקור אני מגיע ממדינה שבה דברים משתנים בין לילה. ברמת ה-הלכתי לישון בדמוקרטיה קמתי בדיקטטורה.
 אבל פה זה לא עובד ככה. ואני לרוב באמת אוהב את זה. יש בי מן הלאות והאיטיות והאוובר טוקינג - לא אכחיש.
אבל בחייאת, להופיע ככה בפנינו רק כדי להראות שהתכנסתם? come on.
יש גבול להופעות חסרות תוכן.
דברו איתי אחורי זה ותספרו מה החלטתם על עתיד הסגר שלי.
אני פה מחכה, לא זז.

אור.
עולה לבמה הריקה האמן-רקדן מיגל וויצקה פריירה. עם כובע טמבל ובגדים ארוכים, מיגל מזיז את גופו בגרוב ש(כרגיל) קשה להכיל. הוא לא מרפה מאף סוג של מוושן. תנועת אגן משוחררת וארטיקולציה של עמוד השדרה. הרבה תנועות מעגליות, ורצף שהוא כמו שצף.
קשה להתעלם ממספר נקודות לאורך הסולו בהם פריירה כמו עוצר את הריקוד. הולך קצת, תוהה, מסדר את חולצתו. הוא מפסיק את הריקוד ולא את היצירה. נכנס ויוצא. מקיים ומערער. מבלבל את הדבר בו אנו חושבים שאנו צופים.- מי אתה מיגל? רקדן? אדם? מה אתה עושה? מופיע? מתנהג? האם אתה אחת מבין האפשרויות? האם אתה שתיהן באותו הזמן?
לא רק הנוכחות. גם ידיו של מיגל מתייחסות לפנים ולחוץ - נשלחות החוצה וחוזרות פנימה.
מחזקות את התחושה של להיות בין 2 קצוות כל הזמן. או להיות 2 קצוות בו זמנית. לא או זה או זה. אלא גם וגם. גם אם זה פרדוקסאלי. גם אם זה מבלבל.

אינסטליישן מאת העיתונאי גדעון לב מזכיר לנו שעם כל הטרדות והקורונות והבלבולים ובלבולי המוח יש משהו יותר גדול מאיתנו.
הוא מציב על הבמה קרחון ענקי בו אנו צופים כשהו נמס ומתוכו עולה גז בצבע ירוק זוהר.
לכשהאולם מתמלא בעשן ירוק הרבה אנשים בקהל מתחילים להשתעל ויוצאים. לא רוצים לראות או לשמוע עוד דברים מפחידים.
האמיצים נשארו לראות את ההמשך. כשמתוך העשן הירוק עולות שלוש הולוגראמות.
בצד ימין במה הולוגרמה של הרבה חרקים, מעופפוים וזוחלים. באמצע הולוגרמה של עץ ופרחים. ובשמאל הולוגרמה של כדור הארץ. אנו צופים בהם בתנועתם ובחיותם אחד לצד השני. הולוגרמותיו של לב חיות וזוהרות וכמו מהפנטות וגורמות להתאהבות. עד שלאחר כמה דקות הן נעלמות בזו אחר זו. החרקים, ואז הצומח, ואז כדור הארץ.
ההקשר ברור, והאזהרה כמו ביצועו של גדעון - כבודם במקומם מונח.
ויותר מזה. באמת אי אפשר להתעלם. זה המצב. הכדור אט אט נעלם. ככה אומרים. אנחנו שומעים את זה כבר הרבה זמן. זה נראה גדול ובלתי נתפס. אולי עכשיו אחרי שמשהו גדול ובלתי נתפס עובר על האנושות היא תוכל להתמודד ולהיישיר מבט גם על ההתחממות? לא לעמוד בין לבין. להישיר מבט, לשים תקנות. להציב הגבלות.

כשהעשן הירוק מתפזר, את הבמה מכסה עלה ירוק וענקי.
חרק סגול עולה עליו.
זז. הולך. מניע את חוליותיו.
זנבו הוורוד נראה כמו מחושים.
הוא משיל אותו ואז אוכל אותו.
מותיר מאחוריו את מה שהוא לא צריך ואז גדל מזה.
לאחר מכן הוא טווה סביבו כורים. חוטים. עוטה מעליו מחסה.
מתכנס. מסתגר. גולם. מתגלם. מעביר תקופה.
ויוצא עם כנפיים.
הוא עכשיו אחר.
שינה צורה. מהות.
מסתכל על הטבע.
אני עומד בין לבין.
מותר להיות תלוש.
להיות ברגע של הפסקה.
של הקאט. של הכמעט.
להסתכל על הכל נגמר
ובאותו הזמן ממשיך
להיות בהכל נגמר
ועדיין לא מפסיק
להיישיר מבט
להיות פה.
עכשיו אוכלים את זה,
מתגלמים את זה.
אחר כך יוצאים אחרים.