DAY 10

2/4/2020




המסך עולה

במרכז אחורי של הבמה כוננית עם מגירות.
לאחר כמה רגעים המגירה העליונה נפתחת ואני יוצא מתוכה.
אני מוציא את הפלאפון שלי מהכיס, מתחיל צילום וידאו של המסך, שם טיימר על 15 דקות
ומתחיל לשוטט באינטרנט וברשתות החברתיות.
לאחר שעברו 15 דקות הטיימר מצפצף. אני מסיים את הקלטת הוידאו.
מעלה את הוידאו שנוצא לאתר יוטיוב.
מחכה שהוא יעלה.
בינתיים עושה תרגילי כושר.
ולאחר חצי שעה בה לקח לוידאו לעלות ליוטיוב אני מסתכל עליו.
כותב במחברת מה אני רואה בו, (מהלך שלוקח בערך שעה)
תוך כדי הזמן הזה בו אנו צופים בעצמי ניתן להבין שמדובר בעבודת משך. או לפחות בתיאור של עבודה שכזאת.
לאחר הכתיבה במחברת אני כותב בבלוג שלי את הפרשנות, ניתוח, תחושות ומחשבות שעלו בי מתוך הצפייה בוידאו.
(גם מהלך זה הוא איטי, ומאון לאון אנחנו כבר שלוש שעות צופים בעצמי עושה את מה שאני עושה זה היום העשירי)
הצפייה בזה מלאה לעיתים. לא ברור למה אנחנו צופים בה.
לאחר שסיימתי והעליתי את הטקסט היומי אני ניגש לקדמת הבמה ומנסה לקלוט את תגובות הקהל.
חלק מחבבים, חלק אוהבים, חלק יושבים בפה פעור (לא ברור אם הוא של שוק, או הלם, או פשוט מפהק ומרוב שאני מסתכל בחטף אני לא באמת מצליח להבין.
בכל אופן בשלב הזה אנחנו שומעים אותי אומר "ממש מעט אנשים".
ונראה שאני לא מרוצה.
באסרטיביות אני נגש לפינה האחורית של הבמה ופותח וילון. ממנו ניתן לקראות עוד קבוצה של קהל שעד עכשיו הוסתר מאחרוי וילון. קבוצת קהל זו נקראת "תרבות בימי קורונה" ואנחנו מבינים זאת בעזרת שלט שתלוי מעליהם.
ברגע הזה, למרות האסרטיביות בה ניגשתי לקבוצת קהל נוספת זו. אני נעמד מולם ומתחיל להתבלבל.
עוצר הרבה בין מילה למילה, האותיות מתבלבלות לי בתוך תחביריות המשפטים שגם היא כשלעצמה לא נהירה עד הסוף.
"אשפר" אני אומר במקום אפשר ורק כשאני מסיים את המשפט אני חוזר לתקן את הטעות.
רמת בלבול כזאת על במה הרבה זמן לא ראיתי.
והשיא היה לאחר שסיימתי בברכת "תהיו בריאים" - אני מחייך חיוך דק ותוך כדי תוהה אם ואיך לצאת מהבמה. הולך וחוזר, תוהה הנה והנה. ולבסוף יוצא.
אי אפשר להתעלם מההתרגשות והפחד שעטפו אותי ברגע הזה. לעמוד על הבמה מציג לנו את עצמי מציג אותנו תוך כדי שאני בעצם עושה את זה. בלי הזמן הרגיל שיש לי להתבשל עם יצירה בסטודיו או בכל מקום בו אני יוצר אותה לפני שאני חולק אותה איתנו.

בכל אופן, לאחר שירדתי מהבמה וכולנו נשארנו עם בלבול.
נשמע ממערכת ההגברה קולה של המבקרת דנה שלו, והיא אומרת בקול רדיופוני: "במקרים בהם תקופת ההרצה של מופע קצרה, מורכב הקהל רובו ככולו ממשפחה וחברים. יצירה חוצה מעבר למעגלי הקהל המפרגן מראשומגיעה לביקורת קהל שוחרי האמנות הרחב רק כאשר היא מוצגת לאורך זמן. או-אז לטעמי, מתרחשת אמנות אחרת לגמרי וקשר אמיתי מתחיל להווצר בין יוצרים לבין החברה בה הם פועלים".

רמת הבלבול שלי רק גוברת למשמע דבריה של שלו, כי אני כמובן לא יכול שלא להפריד את דבריה מההופעה שלי.
אבל נראה שלשאר הקהל דברים אלו דווקא ממשיכים ויוצרים הגיון משלים. ולאחר רגע. לא רק שאני מסכים לגמרי עם דבריה, אלא אני מבין שהיא ברמת העיקרון בכלל לא התכוונה אליי ושאני סתם מרוכז בעצמי.
ואני מבין את זה כי באותו הרגע קולה מזמין את ארי טפרברג לבמה. ואני מבין שהיא התכוונה להרים לו.
ארי עולה עם עיניים עצומות. ומקשיב לרחשים באולם. לאט לאט הוא גם מתחיל להגביר ולחזור על הדברים אותם הוא שומע. הרגע הזה מנחם ומגיע לכולנו. טפרברג מאפשר לנו להיות אנחנו. הוא מקשיב. וזה גורם לי לחשוב כמה הפעולה הזאת דוגרי די נדירה בימינו. כמה זה קשה להקשיב באמת וברכות למי ולמה שקורה מסביבנו. ולהיות בזה, ועם זה, ועם ההדים שנוצרים בחלל באותו הרגע. בעיניים עצומות ובהתמסרות מלאה.

לאחר שארי סיים להקשיב לנו, עולה אמנית הסאונד נגה שגב ומשמיעה לנו.
שגב מעלה צב ענקי על הבמה, מניחה על ידו את חיידק הקורונה. ויורדת מהבמה.
הצב מתחיל לנגוס ולאכול את החיידק, ובעזרת מיקרופונים שהשתילה שגב אנחנו יכולים לשמוע בבירור כל ביס ולעיסה של הצב את החידק. הסאונד של טריפת הקורונה מאוד מיוחד. לרגעים הוא מעלה בי אסוציאציה של ביס ענקי בתפוח, ולרגעים של דף שנקרע, ובכל אופן הוא מעלה בי את התחושה שהסאונד הוא סאונד של התכלות.
והצב, מעולם לא נראה לי כה דומה לאבות אבותיו הדינוזאורים, בעלי הקונוטציה המפלצתית אשר דבוקה להם.
בסה"כ זו הייתה לי חוויה מעט מטרידה, אבל בקטע טוב כמובן.

לאחר הטריפה, עולים על הבמה קרן פרטוק ובנה אריק. וכמו מזכירים לנו שכמו טפרברג, אפשר ברכות.
הם חולקים איתנו ערב אינטימי בביתם, מציגים לנו קרבה יפה ונוגעת בין אם לבנה, בין בן לאימו.
קרן קוראת לבנה שירה ועברית ולאחר מכן הם רוקדים לצלילי המוזיקה של להקת המכשפות.
התמונה מסתיימת כמו מתוך ציור אימפרסיוניסט כשאריק מצטט לאימו שורה משיר הילדים הידוע "שימי ידך" ואומר לאימו "אני שלך ואת שלי".

הם יורדים מהבמה.
ובאותו הרגע עודף מידע רלוונטי או לא רלוונטי נופל עלינו מהשמיים.
כמות ענקית של פלאיירים (חלקם עם תמונות חיות כמו בהארי פוטר) ומתוכם הצלחתי לתפוס רק 4.

הראשון אמר לי: בוא ותעשה כושר ותגדיל את השרירים שלך.
השני אומרת לי: היי זאת מור ברגמן בוא ותעשה איתי שיעור פילאטיס.
השלישי אמר לי: בוא ותגיד לנו מי נותן לך השראה בימים אלו במרחב הוירטואלי ואולי הוא יקבל כסף.
הרביעית אמרה לי: בוא להשתתף ביצירת מחול מאת רובי אדלמן בה גם החזרות וגם ההופעות יתקיימו במרחב הוירטואלי.

מבולבלים מעודף המידע ומכל האופציות העומדות בפנינו כשבסופו של דבר - כולנו תקועים בבית, ומי היה מאמין שבתוך 4 קירות יש כל כך הרבה אפשרויות.
ובין כל השצף, וקולות הפלאיירים והתמונות החיות,
בשקט ובענווה עולה לבמה המשורר אבנר מרים-עמית.
אבנר מתחיל לדבר, והוא מדבר אלינו בצורה מאוד ישירה.
בהתחלה זה לא מונולוג כתוב מראש.
והוא מספר לנו שהוא חושב לאחרונה הרבה על הילדים מהמוסד "קרן אור" - מוסד לילדים עיוורים עם מוגבלויות מורכבות, בו הוא היה עובד. מרים-שביט מספר לנו באופן מאוד נוגע ללבד על המפגש שלו עם אותם ילדים - כמה יפה וכואב ומרחיב לב ומורכב הוא היה.
לאחר מכן הוא מספר שהוא הולך להקריא משהו שהוא כתב לאחרונה בעקבות הזכרונות שלו משם. אך לא לפני שהוא דואג להזהיר אותנו שמה שהוא הולך להקריא לא בהכרח נעים לשמיעה, וחשוב לו להדגיש בנוסף שהכאב שהוא מתאר בטקסט הוא הכאב שלו, ולא בהכרח הכאב של אותם ילדים.

תרשו לי לצטט את הטקסט:
"כאב הילדים השבורים המונשמים הנולדים בקושי רב
הנשרפים בכל רגע המחוברים במוניטורים שנים על שנים
המוחלפים המנוגבים המקסימים הטהורים הלא מדברים
המואכלים המנוקים הנשטפים המטופלים הנשרפים מבפנים
כל רגע מתרגשים מתחדשים או שותקים מרביצים למי צועקים
לוחצים על האייפד או על כפתורים על כלי נגינה ענקיים
המשתנקים הנבהלים המלאכים הנחמדים
הרגועים בלי סיבה ואז צורחים נדלקים נוגעים בעצמם
נוגעים בקקי של עצמם ומחייכים הננזפים
הבלתי נסבלים המתוקים הצוחקים מתוך טירוף או שינה
המסתובבים סביב עצמם בכל הזדמנות בגופם ובקרוסלות
החוגגים את הסיבוב מחכים שתגיע כבר ההסעה או שלא מחכים,,

הוא מסיים, ובלי אף מילה נוספת יורד מהבמה.
לפני שהתחיל לקרוא לא הבנתי מדוע היה לו כה חשוב להזהיר אותנו שזה לא בהכרח הולך להיות נעים לשמיעה.
ועכשיו אני מרגיש שזה היה מתחשב. אם כי, עם כל הפניה האישית והלא משוחקת, והישירה שהקדימה את הטקסט, מי יכול שלא להשבות בלבו של אבנר ולהגיד "אני עכשיו אוטם אזניים"? אי אפשר היה.
אי אפשר היה שלא להקשיב לו,
ואי אפשר שלא להשתהות,
ואי אפשר למצוא מילים.
מבחינתי עדיין.
אבל כן אומר לאבנר - תודה רבה.

הוא יורד מהבמה והמופע ממשיך.
אבל אני לא יכול להתרכז בכלום,
כמו זומבי אני אל מול הבמה תקוע עם אבנר בראשי.
קרו שם כל מיני דברים, וזה לא אישי לפרפורמרים,
(גלעד ירושלמי למיטב זכרוני היה שם ועשה קטע שאני בטוח שברגע שהוא לא הרגע אחרי אבנר הייתי עף עליו)
אני פשוט לא באמת הייתי שם.
כמו בוהה פשוט אל מול המסך. כלומר במה. מכירים?

ברגע האחרון משו אחד כן פתאום מצליח לתפוס אותי.
אבל זה קטע ממש קצר.
גליה עייני ובן זוגה דניאל גמליאל חוצים את הבמה כשהתפאורה היא של רחוב.
רעש רב של רחוב עולה ממערכת ההגברה בזמן שגמליאל מנגן בגיטרה ושר את הבית הראשון של השיר "עננים שחורים"
(מאת עמיר לב במקור) וגליה הולכת לצידו ומשבחת אותו באומרה "בחור להביא לבידוד ושעוזר לך לסחוב דברים"
השיר הוא שיר על אהבה כשבחוץ לקראת מלחמה וסערה.
זה רגע קצר שנגמר.
ולמרות זאת, ההגעה שלהם אחרי הקושי אותו חווינו העלתה בי הבנה שכשהלב עומד מלכת,
ומשתהה ואולי מתבלבל אל מול יצירה לא בהכרח נעימה, או קהל, או חיידק, או מפלצת או עננים שחורים-
יש לי באמת כל מיני אפשרויות. בקטע אפילו מפתיע.
אבל בסופו של דבר אני רק מחפש הקשבה. הבנה. אהדה.
ומרגיש לרגע שפשוט הייתי רוצה עכשיו להיות עם אמא שלי.
שתמיד מסתכלת עליי מהקהל.
אבל בשלה גם ממלאת בהשראה כשהיא מסוגלת בין היתר
להיות לילה שלם בסטודיו שלה בלי ששום דבר יפריע לה.
ותמיד תמיד היא שמה את ידה בידי.
ומקשיבה.