DAY 21

13/4/2020


המסך עולה.

אבל לפני זה קצת רקע. סימון ביילס בת ה23, היא מתעמלת אמריקאית בעלת המספר הרב ביותר של מדליות וכן של מדליות זהב באליפויות העולם בהתעמלות. בימים אלו היא העלתה סרטון לרשת בו היא הציבה אתגר לאנשי העולם, להצליח להפשיט את המכנסיים אותם הם לובשים בזמן שהם עושים עמידת ידיים.
המופע שלנו היום נפתח בתשובתו של הכוריאוגרף אופיר יודילביץ' לאתגר זה. לאחר שהמסך עלה אנו כבר צופים ביודילביץ' ההפוף והעומד על 2 ידיו כשתפאורת הבמה מעוצבת כמו סלון ביתו. לאחר כמה רגעים לא ארוכים מצליח אופיר לפשוט את מכנסיו. בעוד סמיילי חמוד נעטה על ישבנו הוא ממשיך לעמוד על ידיו ומפשק את רגליו, יורד אל רגליו ומפיל בדרך מחשב נייד אל הרצפה. לאחר מכן הוא מכסה בבושה את פניו בעזרת המכנסיים אותם פשט, וספק צוחק ספק בוכה הוא ניגש עירום למחשב.
מכנסיו של יודילביץ' משחקות פה תפקיד חשוב. בתחילה הן היו סמל ליכולותיו, להצלחתו באתגר של אלופת העולם. ובאותו הרגע בו הוא השתמש בהם כדי להביע כלימה - הן שינו את מהותם. בנוסף, אי אפשר להתעלם מהפלת המחשב - ההיכל בו כל האתגר הזה בעצם מתרחש, אותו הוא מטיח בהתרסה אל הרצפה.
בעזרת הכנסתן של כל הפעולות האלו למופע אחד, יודילביץ' מביא לבמה מופע פרדוקסאלי. שמקיים בו בזמן גאווה וגם בושה. משתתף במשחק בעודו שובר את הפלטפורמה בה הוא מתקיים. בה כולנו מתקיימים.

אחריו עולה לבמה המשורר והיוצר בתחומים נוספים אבנר מרים עמית.
מרים עמית מקריא שיר אשר תרגם יחד עם שותפיו ונכתב במקור ע"י המשוררת והאקטיביסטית האמריקאית דיאן די פרימה. השיר אותו מקריא אבנר לקוח מהספר "איגרות מהפכניות", והאיגרת ה22 אותה הוא מקריא מתחילה בשאלה:
"מה את רוצה
שהילדים שלך ילמדו..,,
אגרת זו פונה לאם (כלשהי) ומבקרת דרך שאילת שאלות את התוכן של הלימודים התיאורטיים בבתי הספר. בנוסף היא גם מציתה ומעוררת את הריחוק של מערכת החינוך מעיסוק בקשר בין הילד לטבע שלו. לחומר. לחיי היום יום. לחוסר שנובע שמכל אלו. ושואלת את האם האם 'אכפת לך' מה הוא ילמד? מה הוא יידע לעשות?
שאלות אלו בהחלט רלוונטיות לכל אם ובכל עת בעידן הנוכחי. אבל עלייתו של אבנר לבמה עם איגרת זו בימים אלו, כמו מנצלת את העצירה. מערכת החינוך מושבתת, הורים נמצאים עם ילדיהם בבתים, עוטים פנים מבולבלות שלא יודעות מתי יחזרו הלימודים לסדרם. בתוך חוסר הוודאות והרצון לקבל תשובה לשאלה "מה הלו"ז?", נעמד אבנר מרים עמית מול ההורים וכמו שואל "רגע, בשביל מה לחזור?" או אולי "מה אפשר ללמד את הילדים עכשיו בבית שאי אפשר בבית הספר?" או פשוט - מה אתם רוצים שהילדים שלכם ילמדו? יידעו לעשות?

על המסך האחורי מתחיל וידאו ארט מאת היוצרת-כוריאוגראפית סופיה קראנץ. המוזיקה (כנראה מזרחית במקורה) והוידאו ערוכים עם אפקט של פסט פורוורד. מה שנותן למוזיקה קצת תחושה של מוזיקה יפנית אולי. מבעד למהירות אני יכול לשים לב שיחסה של סופי למצלמה הוא כמעט תמידי, היא רוצה את היחס הזה. לבושת בגדים ורודים וכשאודם אדום על שפתיה אני מרגיש שהיא מפלרטטת עם המצלמה. עם הקהל. עם המדיה. והכל קורה נורא מהר.
זמן, שבמקורו הכיל הרבה פרטים - מתכווץ. מצטמצם. נהיה יותר סטקטואי. נשאר בדגשים ולא בפרטים. בפינות החדות ולא באורך. פחות מאפשר לקרוא לדברים בשמם ולהבין אותם, ומייצר חוויה אחרת, חסרת אחיזה.

בסוף הוידאו מתחילות להראות על המסך תמונות מיקרוסקופיות של וירוסים שונים, ועל הבמה עולה הוירולוג (מדען שחוקר וירוסים) אדוארד הולמס.
אדוארד מתחיל בלשאול אם התפרצות הקורונה הפתיעה אותנו? אם הכל קרה לנו מהר מידי?
אז עם חיוך מפחידניסטי על פניו הוא אומר "הקורונה היא אחת ממאות אלפים".
ומוסיף. "הוירוספירה (עולם הנגיפים) הוא ענק ועולה על כל דמיון. רק לאחרונה גילינו מאות אלפי זנים חדשים שעדיין לא קיבלו שם. ואנו סבורים שקיימים מליוני ואפילו טריליוני זנים שבכלל טרם התגלו."
ללא התראה מוקדמת ומבלי אפילו לציין את שם היצירה, עולה לבמה קזואו אונו- מהוגי מחול הבוטו. אונו מעלה בפנינו סולו אשר אותו מלווה מוזיקת פסנתר נוגה ורומנטית מאת המלחין פרנץ ליסט. איני מתיימר להבין בבוטו, אך ממה שאני מכיר אני יודע שזרם זה נולד והתפתח בזמן בו ביפן התמודדו עדיין עם טראומת נפילת פצצות האטום. וזהו מחול שהשבר, ושאלת ההשתקמות מאסון, הן חלק אשר טמוע בו.
אונו נע בחלל עם פנים צבועות בלבן (כנהוג בבוטו). לרגעים הולך במהירות וכמו מכסה שטח. לרגעים ידיו נשלחות החוצה וכמו נפתחות. אבל מהר מאוד ההחוצה נסגר. מתקפל פנימה.
הרבה סיכולי ידיים ורגליים. כתפיים מורמות. אצבעות מקופלות ומתוחות.
הרבה שבירות.
גוף מבכה אל תוך עצמו.
ומבטים החוצה אשר מה שאני מקבל מהם זה הרבה תחושה של קטנות.
גם ברגעים בהם מורגש שאונו לרגע רוכב על גבה של המוזיקה, שלרגע תנועתו חלקה וגולשת - הסיכול, השבירה, הכישלון, הכליון של אותו הרגע - תמיד יגיע.
גם כשהוא נע בחלל, הוא יסיים באותו מקום.
ורק ברגע לקראת הסוף, בו הוא פתח את אצבעותיו כאילו היו עלי כותרת של פרח-
הרגשתי איך הוא פתאום נתן לרגע אור, חיוך,
אפשרות לנחמה.   
אובייסלי בשבירה כזו עמוקה,
רק להגיע לאפשרות זה צ'אלנג' של הלייף.
והמהירות וכל שאר הדברים שקורים בחוץ
ועם מה יש עוד להתמודד?
ואיזה שאלות אפשר לשאול?
ואיך אפשר לפרש בצורה נכונה?
הכל כ"כ הרבה
עוד מראש.
ורק מבחוץ זה ברור שזה נועד לנפילה
וכשאני בפנים אי אפשר תמיד להבין,
ואולי כן אפשר
רק להתנחם
מלדעת לזהות רגע
אפילו אם הוא רק אפשרות.