DAY 22

*English version below*

14/4/2020




המסך עולה.


מספר תמונות קצרות המתרחשות בתוך בתים כמו מתארות לנו את תמונת מצבו של הציבור הישראלי. אנו רואים על הבמה זוג קשישים בודדים הצופים בחדשות דרך הטלויזיה. האור עליהם נכבה ונדלק בצד הבמה השני, מאפשר לנו הצצה לבית של משפחה צעירה. הורים מנסים לשחק ולשעשע את ילדיהם אשר אינם מקשיבים ורוצים לשחק רק באייפד. היכן שהיו לפני רגע זוג המבוגרים ניתן לראות שהתחלפה התפאורה ואנו צופים בבית של משפחה קשת יום. האב צועק על הילדים שיפסיקו לעשות רעש ונותן לאם סתירה.
ניתן לראות שהמצב בבתי הציבור הישראלי מחריף ומקצין. העומס הנפשי בלתי נסבל.
כולם תקועים בביתם, רק רוצים לצאת לחופשי.

חושך על בתי המשפחות. אור הבמה החדש שעולה חושף בפנינו תמונה מחוץ לבית.
לילה באיזור ים המלח. שתי מכוניות ואוהל על הבמה. לידם שני גברים ואישה אחת מדברים ביניהם בערבית, עושים על האש, נהנים. לאחר מכן באים חבורה של נערי גבעות ומבקשים מהם סיגריות, לאחר שקיבלו אותם הם הולכים והשלישיה ממשיכה להנות מהקמפינג שלהם.
לא עובר הרבה זמן והנערים חוזרים. זורקים אבנים על השלישיה ומציתים את מכוניותיהם.
תחילת המופע כמו מציבה בפניו של הציבור הישראלי את ההתעסקות בנורמאלי.
כמה קל לנו לראות אנשים משתגעים בבתיהם ולהרגיש שזאת הקצנה של המצב, אבל מראות כמו זריקת אבנים והצתת מכוניות של ערבים ללא כל סיבה היא מופע (אמנם מזעזע אך עדיין-) נורמאלי.

חושך.
אור.

מחוף ים המלח אנו עוברים לחוף הים הבאלטי בגרמניה.
"המופע בחסות העיתון הגרמני TAG24" - אנו שומעים במערכת ההגברה, ולאחר מכן את מה שנראה כמו הכותרת של הקטע הבא "זוג מברלין עבר סיוט בחוף הים הבלטי".
מוזיקת מתח נשמעת בעוד אנו רואים אוודי קאווטרו ובתוכה שני צעירים נכנסת לבמה. הם נוהגים ממש בתוך שטח החוף החולי ולפתע נתקעים. גלגלי המכונית מתחפרים בתוך החול.
הם נכנסים ללחץ ומתקשרים לגרר. לאחר שעתיים (הזמן העובר מצויין על מסך הכתוביות) נכנס גרר לבמה, אך לפני שהוא מצליח להגיע אליהם, הוא נתקע ומתחפר בחול גם כן.
הזוג כבר מאבד את עשתונותיו ומתקשר שוב פעם להזמין גרר.
לאחר שעתיים וחצי נכנס לבמה הגרר השני, ואנו צופים איך פעמיים בזמן ניסיון החילוץ של הגרר את האוודי, החבל בעזרתו ניסו הגוררים לחלץ את המכונית נקרע.
בפעם השלישית הם מצליחים.
כולם שמחים עד שנכנסים שוטרים לבמה.
השוטרים ניגשים לזוג הצעירים, מפסיקים את השמחה. הם נותנים להם דוחות על הפרת תקנות הקורונה (שכן מראש הם לא היו אמורים בכלל לצאת מברלין) ובנוסף על כניסתם עם רכב לאיזור החוף המוגן.
זה היה הסיוט.
מדהים לראות איך עיתונות גרמנית מציגה סיפור שכזה. איך הגדרת הנורמאלי והלא נורמאלי משתנה בין מדינה למדינה. מה מקבל במה?

מצטרף אל מסע המופעים המוקצני מציאות המוזיקאי רופוס ווינרייט.
האור עולה על רופוס היושב על יד שולחן בביתו, אך הפעם הוא אינו שר.
הוא נושא מונולוג ופותח אותו בכך שיש לו חדשות עצובות.
אם לרגע חשבנו שרופוס הולך להגיד משהו בתחום הקשור לחיים ומוות (סוג החדשות העצובות שאנחנו רגילים עתה לשמוע) - טעינו.
יצאתו של האלבום החדש שלו נדחתה, ובמקום שהיא תתקיים ב24 לחודש כפי שהיה מתוכנן, האלבום ייצא ב10/7. זה מה שהוא מודיע לנו. והוא מודיע בשורות אלו עם הרבה פאוזות דרמטיות.
"זה היה קרב אמיתי" - הוא אומר. אבל למרבה הצער הוחלט לדחות את השקת האלבום.
ובנסוף הוא מבקש ממי שיכול להזמין את האלבום מראש, לעשות זאת. זה מאוד יעזור הוא אומר.
איש איש במלחמותיו. במציאותו המוקצנת לעיניים שלנו, או הדרמטית בעיניו.
מהן חדשות עצובות עכשיו? זה נראה פתאום מאוד סובייקטיבי. משתנה מעין לעין.
עיניים עצלות ועייפות, רק רוצות לשנות נקודת מבט, להשתנות אל מול נופים ומראות אחרים. וזה אולי בכלל לא אפשרי כשהן כל יום זה מכבר חודש רואות את אותו הדבר.

מי שמחליט לראות דברים בצורה אחרת הוא אריאל ישעיה.
אריאל משנה את חוקי המשחק ומסובב אל מולנו את היקום על כף ידו.
בתחילה הוא עולה על הבמה, מצביע על תקרת העולם שנראית כמו כיפת כוכבי השמיים בלילה.
הוא מכוון אותנו להסתכל על הירח, אשר נראה כרגע במצבו החלקי כמו פה מחייך. מעליו הוא מצביע על הכוכבים וונוס ויופיטר, אשר ביחס לירח המחייך נראים כמו זוג עיניים.
ואז אומר אריאל - בעוד חודש תיראו את צירוף הכוכבים הנדיר הזה בשמיים.
או במילים אחרות - בעוד חודש החושך, הלילה והכוכבים יחייכו אל כולנו.
זה לא יהיה סובייקטיבי. זה יהיה בכל העולם. אמת מהטבע. מהקוסמוס.
כמו לא מפסיק לסובב את הכל על אצבעו.
הוא מדליק נרות על הבמה, ומזמן בטקס סיאנס את פרדי מרקורי.
כוכב אחר.
להקת קווין על הבמה, ורוחו של פרדי יורדת מהתקרה.
אנו צופים בביצוע לשיר הקאנוני 'I want to break free'.
ולא סתם ביצוע. אנו צופים בביצוע מיולי 86 אשר התקיים בוומבלי. בדיוק איפה שחודש לאחר מכן התקיימה ההופעה האחרונה של הלהקה בהרכבה המ(ר)קורי.
את שתי השורות הראשונות פרדי נותן לשיר לקהל. וככה באולם אנו שומעים את כל הקהל המרוגש והעומד של הרגליים צועק פעמיים 'I want to break free'.
פרדי נותן הופעה שלא מוותרת לרגע. הוא רוצה להשתחרר וכולנו איתו למרות שניתן להבחין בקולו שהוא לא במיטבו - ועדיין. הוא פרדי מרקורי. יותר נוח לו להשאר בצלילים הנמוכים מאשר לעלות לגבוהים המפורסמים שלו. ובכל זאת, פנומנאלי. כובש את הבמה. באנרגיות, וגם ווקאלית.
זאת מלחמה רופוס.
והיא אפילו מרגישה קיומית לרגעים. במיוחד כשיודעים שזה היה ממש רגע לפני הסוף.
איך כוכב אחד נאבק בכל הכוח להצליח להאיר את הבמה. את הקהל.
הוא חיי. he's got to make it on his own.  אנד גוד נווז איט.
והקהל מאושר.
הוא כבר לא עצל מנומנם ואדיש.
כוכב אחד ירד אלינו מתוך הלילה
וגרם לנו להתחבר אל הרוח החיה
שלמרות עייפות החומר
מבקשת ממני בכל הכוח-
חיוך. חיבור.
התעקשות. התרגשות.
להצית אש פנימית,
לא מכוניות.
לא לוותר
להמשיך לנסוע
עד לכוכבים
ואם הם רחוקים
אז אני אוריד אותם אליי.

------------------------------------------------------------------------------------------

14/4/2020

The screen rises.

Several short scenes occurring inside houses describe to us the current situation of the Israeli public.
We can see on the stage an old and lonely couple who watch the news on TV. The light shuts down on them, and goes to the other side of the stage, giving us a glance to a house of a young family. Parents are trying to play and amuse their children who are not listening and only want to play with the iPad. At the same spot where we could observe a few moments ago the old couple, we can see that the stage design has changed, and now we are observing a house of a downtrodden family. The father is yelling at his children in order to stop them from making noise, and slaps the mother.

We can see that the situation inside the houses of the Israeli public is getting worse and radicalised.
The mental overload is unbearable.

Everybody stuck in their houses, only want to break free.

Darkness on the families’ houses. The new stage light is rising, revealing an outdoor picture.
Night in the area of the dead sea (Israel). Two cars and a tent on the stage. By their side 2 men and one woman speaking amongst themselves in Arabic, having a BBQ, having fun. After a few moments, a group of ‘Hilltop Youth’ are getting into the stage (‘Hilltop Youth’ is a term commonly used to refer to hard-line, extremist religious-nationalist youth who establish outposts without an Israeli legal basis in the West Bank). They ask the Arab trio for cigarettes, and after they get them they leave, and the trio continue to enjoy their camping.
Not much time goes by, and the Hilltop Youth return. They throw stones towards the trio and light their cars on fire.
The beginning of the show confronts the Israeli public with their way of dealing with the term ‘Normality’.
How easy it is for us to see people going out of their mind in their houses and feel that it’s a radicalisation of the situation. 
But such an event like throwing stones and lighting Arab’s cars with fire without any reason is a (horrible, but still-) normal act.

Dark.

Light.

From the shore of the dead sea we are moving to the shore of the baltic sea in Germany.

“The show is sponsored by the German newspaper ‘TAG24’ “ - we can hear from the sound system, and after that the name of the next act -“Berlin couple experiences nightmare on the baltic sea beach”.
A thriller music being played while we can see an Audi Quattro and inside of it two youngsters that get on the stage. They actualy drive on the sandy part of the beach and suddenly they get stuck. The wheels of the Audi are dug in the sand.
The young couple become nervous and call a towing service. After two hours (the time that passes is mention in the subtitle screen), a tow car gets on the stage. But before it reaches the Audi, it gets stuck in the sand as well.
The young couple is horrified and super stressed. They call the towing service again, and after two and a half hours another tow car gets into the stage.
We are observing how the rope of the tow car is ripped twice while the rescuers tried to pull the Audi out of the sand.
On the third time they succeed.
Everybody is happy. We can feel for one moment the happy end of this nightmare. But as always, the police ruins everything.
A few police officers get into the stage, stop the party and walk towards the young couple. They hand them a report for breaking the Corona regulation (inasmuch as in advance they were not allowed to go out of Berlin). Also, they got with their car into the protected area of the shore. 
That was -the- Nightmare. 
It’s amazing to see how the German press presents us with this kind of a story. How the definition of normality and unordinary changes from one country to another. Which kind of act gets the stage? and which kind of stage?

Joining the radicalised reality shows, we are now watching the musician Rufus Wainwright.
The light of the stage is rising on him while he is sitting by the table at his home. This time in his performance he is not singing.
He gives us a monologue and opens it by saying he has some sad news. If for one moment we assumed he is going to say something in the matter of life and death (the kind of sad news we are used to hearing these days) - we were wrong.
The launching of his new album is postponed, and instead of making it on the 24th of this month (like it was planned), the album will be publish on the 10th of July. That’s what he informs us. And he makes this announcement with many dramatic pauses.
“This was a real battle.” - he says. But unfortunately the decision to postpone was made.
Additionally, he asks from whoever can, to pre-order the new album. It will help a lot, he says.
Every man with his own battles. In the radicalised reality to our eyes, or the dramatic one to his own.
What is ‘sad news’ these days? Suddenly it seems very subjective. A matter that changes from one eye to another. Lazy and tired eyes, only want to change their point of view, to get changed by different sights. And maybe it is not possible, since they see the same things day by day, now for more than a month.

The one who decides to look at things in a different way is Ariel Yesaya.

Ariel changes the rules of the game by turning the world in front of our eyes on his own hand.

At first he gets into the stage, pointing with his finger towards the ceiling of the world (in Hebrew the words ‘world’ and ‘hall /theatre hall’ are very similar), that looks like a starry sky at night.

Ariel is directing us to look at the moon, which is right now at his half, looking like a smiling mouth. Up above it, he’s pointing on Venus and Jupiter, that in relation to the moon look like a pair of eyes.
Then Ariel says - in one month you will be able to see this rare star combination in the sky.
Or in other words - in one month, the darkness, the night and the stars will smile towards all of us.
It won’t be a subjective mater. It will be all over the world. A truth from nature. From the cosmos.
Like he can not stop from turning everything on his hand.
He is lighting candles on the stage, making a seance ceremony - in which he invites Freddie Mercury.
Another but a different kind of star.
Queen band is on the stage, and the ghost of Freddie comes down from the sky.
We are watching a live performance of the famous song ‘I want to break free’.
And not just a regular performance. We are watching the performance from July 86’ that happened in Wembley stadium. Exactly where one month after the last performance of the band in its original cast performed.
Mercury lets the audience to sing the first two lines of the song. Like this, we can see all of the excited audience standing on their feet, shouting twice: “I want to break free”.
Freddie gives a performance that doesn’t let go for one moment. He wants to break free, and we are all with him even though we can notice that his voice is not on its best. And still. He is Freddie Mercury.

it seems like it's much easier for him to stay on his low tunes rather than his famous highs. And yet, Phenomenal. He conquers the stage. Energy-wise, and also vocal-wise.
THIS is a battle, Rufus.
And it almost feels existential for some moments. Especially when we knows it was nearly the end.

How one star is fighting with all of his power to light the stage. The audience.
He is alive. “He’s got to make it on his own”, and God knows it.
And the audience is happy.
They are not lazy, tired and numb anymore.
One star came from the night toward us

And made us be connected to the live spirit

That although the fatigue,

asks me with all of the power-
Smile. Connection.

Insistence. Thrillness.

To set an internal flame,

Not cars.

Not to give up

To keep on driving

Towards the stars

Even if they are far.