DAY 24

24/4/2020


המסך עולה.

על המסך האחורי אנו רואים תמונת מסך של שיחת זום בה משתתפים ומשתתפות מנהיגי מדינותיה השונות של גרמניה וכן הקאנצלרית של כל המדינה - אנגלה מרקל.
על אחד ואחת בריבוע משל עצמם.
נראה שתמונה זו לקוחה משיחה אשר התקיימה אתמול בה חברי הפורום הזה הסכימו על הקלה הדרגתית באיסורים ובהנחיות הציבור בהתמודדות עם המגיפה.
התמונה הקפואה בה אנו צופים מתחילה לנוע (נראה שעד כה צפינו בפאווז), ואנו רואים ושומעים באנגלה מרקל אומרת: "נתחיל ביום שני הקרוב. קודם חנויות גדולות ואז בתי ספר. הכל בהדרגה ובזהירות".
התמונה קופאת שוב.
מתוך המסך יוצאים מריבועיהם ראש עיריית ברלין מיכאל מולר וראש ממשלת ברדנבורג דיטמר ווידקה. הם ניגשים לקדמת הבמה. דימטמר אומר שברלין וברדנבורג יישמרו על תיאום בתוך מהלך ולו"ז היציאה מההסגר. מולר אומר: "אם נסתכן בהתפרצות של גלי הידבקות נוספים, כל מה שעשינו עד כה יהפך להיות חסר חשיבות". מסכם את הופעתם המשותפת ווידקה באומרו: "we are still far from normal".
הצפייה בהצהרתה של מרקל ולאחר מכן בהצהרת הזהירות של מולר וווידקה מעוררת בנו תקווה זהירה. אנחנו בהתקדמות והשתפרות אבל... חכו רגע עם ההתלבות. אנחנו עוד לא שבים אל הנורמות. עוד לא בנורמאל. זה עדיין לא נורמאלי, אנחנו רחוקים משם.
אני עוצר ושואל לרגע מה זה בכלל נורמאלי? מה שאנחנו מכירים ממקודם?

לבמה עולה הפרופסורית סימון שמאי-צורי למונוגולוג שמתעסק בתחושה חדשה שגילתה בעצמה בתקופה זו. היא מתחילה בלתאר את יתרונותיה של תקופת הסגר. בזמן שיש עם המשפחה פתאום. אין לחץ בבית. אין לחץ של חיי היום יום. "פתאום יש רוגע בחוץ ושלל ציפורים מצייצות על צמרות העצים".  אבל היא באה להתעסק בזה ש"מדי פעם מתפתחת תחושת סגר פנימי, תחושת חנק שמזכירה בדידות, רק ההפך. סוג של תסכול על מחסור בזמן פרטי, רצון עז להיות לבד."
שמאי-צורי מסובבת את ראשינו. להתבונן רגע בזווית אחרת. שכן, אנו שומעים מסביבינו הרבה אנשים המתארים בדידות בתקופה זו. וזה עלול להיות אולי מבהיל להרגיש ככה בסביבת האנשים הקרובים אליך ביותר. המשפחה, בני הזוג. אבל מה אם אנחנו קוראים לזה בדידות כי זה מה שאנחנו מכירים? אולי זה באמת בדיוק ההפך? שמאי חיפשה במילון מונח שמתאר תחושה זו אך היא לא מצאה. "האם הרצון להיות לבד הוא תופעה נדירה ולכן אין באוצר המילים שלנו אפילו מילה אחת שמתאימה לתאר את הרגש הזה?". התמודדות עם מצב חדש. עם רגש חדש.
ומה עושים עם סגר פנימי ומחניק שכזה אשר אינו מרגיש לנו מוכר ונורמאלי... האם כמו גרמניה צריך בזהירות למצוא את הדרך לצאת ממנו? או שנכון יותר לתת לו מקום?

השחקן, הבמאי והכוריאוגרף אריאל וולף מנתב את הלבד שלו באופן אחר.
הוא מעלה לבמה בהופעת בכורה את יצירתו "עד שאפגוש אנשים" - משם זה ניתן ללמוד שכרגע הוא אינו פוגש אנשים.
על הבמה שתי אצבעות היוצאות מתוך כף יד ענקית בשחור ולבן. הן רוקדות כאילו הן היו רגליים לצלילי השיר "Fly me to the moon". בשיר שרה הזמרת (שנשמעת קצת כמו ילדה) למושא אהבתה. היא מבקשת שיקח אותה לירח לראות איך האביב נראה ביופיטר ומארס, לשחק בכוכבים. להיות בפנטזיה או במילים אחרות - היא אוהבת אותו. מייחלת אליו ומעריצה אותו. - ומכך ניתן להסיק שהוא אולי כמו הכוכבים והירח, רחוק ממנה - כמו האנשים אותם וולף אינו פוגש.
היד רוקדת לבדה בחציה הראשון של היצירה. ניתן לדמיין את הגוף הרוקד כמו בסוג של קברט. תנועת רגליים משעשעת שיש בה גם מן הסקסיות. לאחר מכן מצטרפת אל היד הבודדה עוד יד עם שתי אצבעות-רגליים, והן ממשיכות לרקוד יחד, ביוניסון. האגודלים מצטרפים ומשמשים מעין ידיים שמחזיקות זו בזו, ורוקדות ביחד. אולי חלק זה הוא הפנטזיה של וולף לפגוש אנשים ולרקוד איתם ביחד? אולי זו דרכו להיות עכשיו ביחד. עם שתי ידיו. עם עצמו.

בלי שום הקשר ברור עולה לבמה כמו רוח סערה נשיא ארצות הברית דונאלד טראמפ.
הוא מסתער על דוכן נואמים ומכריז "אני לא רופא". הוא חוזר על זה כמה פעמים כאילו שאנחנו לא יודעים את זה. לאחר מכן, הוא מנסה לספר לנו על תרופה אפשרית לטיפול בקורונה אשר עוד לא נבדקה לעומק ככזאת. בתחילה, הוא מנסה להגיד את שמה כמה וכמה פעמים. למעט נסיון אחד הוא תמיד טועה. כל פעם דרך שימוש באותיות אחרות, עם מבטא אחר, עם גמגומים אחרים. אבל תמיד בבטחון.
נראה שהוא בא להציג לנו איך אפשר לדבר באינטונציה שמשדרת הרבה ביטחון על משהו שאין לך מושג בו. ובסופו של דבר להגיד הרבה שטויות. לעומת מנהיגי גרמניה, שהציגו שיקול דעת וזהירות- טראמפ בא בוולגאריות. "אם יש לנו אלפי חולים למה שנעשה ניסוי קטן?" - הוא אומר.
הוא לא נורמאלי. הוא עומד מול משהו שהוא לא מכיר ולא עוצר להתבונן בו כמו שמאי-צורי. הוא לא מנסה להבין. לא אחראי.

בחזרה אל האדם הפשוט.
תומס אנדרסון סוגר את הערב.
הוא מציב שולחן אוכל במרכז הבמה ומציג לנו כמו מדריך אותנו איך לטפס עליו בדרכים שונות. איך לעבור מצד אחד שלו לצד שני כשעוברים מתחתיו אבל לא נוגעים ברצפה.
אנדרסון נותן אדפטציה אחרת למושג 'לטפס על הקירות'. הוא פונה בהקדשה לכל מי שכבר מיצא את הקירות במסגרת הסגר, ומציג אפשרות חדשה לאיך להתחבר פיזית לתחושת איבוד העשתונות. מה לעשות עם הנוכחות של השולחן לאחר שאכלנו עליו ונראה שאין עוד מה לעשות איתו.  נראה שהטכניקה שלו יציבה ומפעימה, ואני בספק אם זה משהו שכל אחד יכול לעשות בעצמו בבית. בסוף הפגנת היכולות שלו הוא שואל אותנו אם נרצה לקרות גם איך הוא מטפס על הפרטנר שלו. ואולי בכך מצביע על האפשרות שגם הפרטנר לבית הוא משהו שאנחנו כבר לא יודעים מה לעשות איתו? שעולה לנו על העצבים וגורם לאיבוד עשתונות?
ולמה הוא בכלל מציע? אנחנו גם ככה כבר מטפסים
על הקירות, והפרטנר והשולחן
על כל מה שמולנו
כולל על תוך עצמנו
אם לא פיזית אז נפשית.
זאת התגלגלות, התכנסות והתפרקות
כשכל מה שמול עינינו כל הזמן, כל מה שכל כך מוכר
כבר לא נראה נורמאלי.
כמו להגיד הרבה פעמים ברצף את המילה כריך.
נשתלח ואולי נבין שאין לנו מושג מה אנחנו אומרים
וזה יהיה מצחיק או עצוב
אז נתבונן רגע
ואולי פתאום נלמד איזו טכניקה חדשה
אז נזהר שלא להפצע
וכל אחד ישמור על עצמו
ימצא את המקום שלו לבד
בבית או בשביל
בדרך לכיוון היציאה.