DAY 14

6/4/2020



המסך עולה.

על מסך כתוביות מעל הבמה כתוב "ה-30 לדצמבר 2019. מחוז ווהאן, סין."
לי וונליאנג, רופא בן 33 יושב עם הפלאפון שלו כשעל מסך מאחוריו אנו רואים את הנעשה במכשיר. וונליאנג כותב בצ'ט קבוצתי שהוא חושב שיש לו סוג של סארס.
וכמה שניות לאחר ששלח הודעה זו נכנסים שוטרים לחדר ואומרים לו: "אל תפיץ שמועות שכאלו יותר." ומוסיפים הם לאיים עליו "אם לא תרפה, אם תהיה חצוף ותקיים פעולות בלתי חוקיות - החוק יעניש אותך". רק לשם ההבהרה - הפעילות הלא חוקית שוונליאנג עשה הייתה לטעון שיש לו מחלת ריאות. נראה שבשלהי שנת 2019, לטעון דבר שכזה היה נחשב לדבר בלתי חוקי במחוז ווהאן בסין (הידוע כמקום התפרצותו של נגיף הקורונה). עדות זו רק מחזקת את הידיעות אשר שמעתי עד כה רק בחצי אוזן שכשרק התחילה להתפרץ המגפה, הממשל במחוז ווהאן השקיע מאמצים בלטרפד את הסיפור יותר מאשר לטפל בו, והמשך ההתרחשות על הבמה מוכיח כך גם כן-
האור מתעמעם והכתוביות על המסך משתנות ל: "שבוע לאחר מכן". מכשחוזר האור אנחנו צופים בלי שוכב במיטתו, משתעל שיעולים עזים. על לוח הכתוביות מעל הבמה מתחילים להופיע הימים של חודש ינואר 2020 בסדר עולה אחד אחר השני. מוזיקה מלנכולית ועדינה מלווה את המונטאז' המתרחש על הבמה כשאנחנו צופים בהתפחות מחלתו של לי. לאחר השיעולים אנו צופים בו מודד חום ונבהל מתוצאות המדידה. הימים חולפים והוא הולך לבית חולים. הוא עושה בדיקת גרון ואנו צופים ברופאה שבאה לבשר לו בשורות רעות לאחר הבדיקה. לבסוף על הטייםליין שמעליו אנו רואים שכתוב "תחילת פברואר 2020" - כשעל הבמה אנו צופים בגופו הדומם של גיבורנו.
מחשבות טבעיות כמו "למה הם ניסו להשתיק במקום לטפל?" "מה היה קורה אם הם רק היו מקשיבים לו" עלו בראשי לאחר שצפיתי בתיעוד זה של סיפורו הטראגי.
סנריואים שונים מתחילים לרוץ בראשי, פנטזיות על שינוי של פרטים קטנים ואפשריים בעלילה זו ומשם על השלכות אופטימיות ואפשריות על ההווה המתמשך של עולמנו - זהו רצף המחשבות שעלה בראשי בנקודה זאת.
אבל רצף מחשבות זה נקטע על ידי רוני חדש שמושכת את חברה סרג'יו סלטי אל תוך הבמה.
סרג'יו נכנס עם אינסטליישן שנראה כמו הכלאה בין מובייל מטוטלת - 15 כדורים בצבעי דגל הגאווה תלויים בחוטים ומסודרים בשורה.
חדש נעמדת בצד הבמה וצופה בסלטי בזמן שהוא מכריז על שם העבודה "Nothing by Chance".
לאחר מכן הוא מושך את כל הכדורים לצד אחד, משחרר אותם בו זמנית ונותן להם להתנדנד מצד לצד. בהתחלה הם נעים ביחד ולאט לאט משנים את מסלולם. בתחילה עוקבים אחד אחרי השני, לאחר מכן נפרדים ומסתדרים ב4 שורות, לאחר מכן ל3 שורות. בכל הסתדרות ויצירת מבנה חדש יש הגיון של הצבעים. הכדורים כמו התחלקו לשורות על פי הצבעים שלהם בכל פעם שהסתדרו מחדש וזה ממש נראה כמו קסם. ובכלל. הרבה דימויים עלו בראשי תוך כדי צפייתי בתנועת הכדורים. לעיתים הם נראו כמו תולעת, לעיתים כמו מבנה ביולוגי של DNA.
גם ברגעים בהם התארגנו הכדורים והיה לרגע "בלאגן" בתנועתם, כלומר היה קשה לזהות מבנה, רגע זה חלף וההגיון והסדר שבו אל מול עינינו. "שום דבר לא מקרי" - מהדהד שם היצירה בראשי. ואני מפליג ל: ההתבלגנות והכאוס סופם להסתדר. מה שצריך לקרות קורה. כל צבע יעשה את דרכו בקצב שלו אל מול עינינו עד שלבסוף תיווצר לנו תמונה שלמה.

לאחר מכן, עולה לבמה מתוך הקהל ובלי הקשר ברור האמנית דורית רינגרט.
(מהיכרות אישית אני יכול לשער שצבעי הכדורים משכו אותה)
היא ניגשת קדימה ומספרת ש"צוקי עושה פרפורמנס יום-יומי ושהיא ממצליצה בחום לצפות"
הקהל לא כל כך מגיב.
ואני, מרוגש ומובך מהמחווה מצד אחד, ומצד שני מופתע מהופעתה על הבמה הזאת. בעודי צופה בה בעצמי עם המחברת בידי, שולח לה אהבה והכרת תודה.
רינגרט לא מתבלבלת מחוסר התגובות של שאר הקהל. היא יוצאת מהבמה עם ראש מורם.
הופעתה שונה בנוף זה מתוקף חוסר שימושה באמצעיה האמנותיים, במחשבה ראשונה נחשוב שהיא לא באה להציג את האמנות שלה, ואולי מצד שני - כעת זאת האמנות שאותה היא מציגה,- אמנות האהבה שלה.

חבורה של גברים עוטים גלימות, אנונימיים וחסרי פנים עולים לבמה.
על מסך הכתוביות כתוב: "החברים של בני גנץ".
כמו מקהלת הזקנים הנהוגה להופיע על הבמה בטרגדיות יווניות הם שרים ללחן דרמטי:
"גנץ אמר שאי אפשר
לעשות דבר עם לפיד.
הוא דובון לא-לא...,,

(בשלב זה עולה לבמה יו"ר סיעת יש עתיד מר יאיר לפיד לבוש בוואנזי של דובי לא לא)
והם ממשיכים עם השירה:

"...הטיל ווטו על הכל,
חשב שהוא המנהל
של כחול-לבן...,,

נראה שגם היום, אנו צופים על הבמה במופע של מנהיגים המוצגים ומתנהגים כמו ילדים.
וזה ממש ניכר כשיאיר לפיד מגיב לשירת המקהלה ואומר שגנץ לא מקיים את מה שהוא הבטיח.
מופע זה ממש נראה כמו גירסת כלאיים הזויה בין מופע ילדים לבין טרגדיה יוונית- ולא רק בגלל המקהלה, אלא גם כמובן בגלל שהסוף הטרגי של גיבורנו נקבע באירוע המחולל, אשר התרחש לפני תחילת המחזה. וגם אל מול האירוע המחולל, וגם אל מול הסוף הטרגי, אין לא לגיבור ולא לנו - משהו שאפשר לעשות.
ובעצם ניתן לאמר שרובן של הדמויות היום: לי וונליאנג, גנץ, לפיד והכדורים כולם התמודדו עם אמת מחוללת ועם סוף ידוע מראש. לאסוף את כולם ביחד כמו מרגיש פתאום שאין דרך לברוח.


עולה לבמה עם יצירותיו האמן גיא און.
און מציג מסכות פנים של בני אדם. נראה שהטכניקה שלו היא להדביק בצורה כזו או אחרת תמונת דיוקן של אדם על מסיכה. חלק מהמסכות נראות יחסית נייטראליות (מהיכן שאני התבוננתי בהן), וחלקן מייצרות פנים מקומטים ומעט מעוותים.
לדוגמא הצלחתי להבחין במסכה אחת בה החלק של התמונה בו ממוקם האף ממוקם פיזית על המסכה מתחת לבליטה במסכה המיועדת לאף.
במסכה אחרת קילוףַ/ השמטה של חלקים מתמונת הפנים משאירים מקומות על המסכה בו חומר הבסיס שלה חשוף - פעולה שמייצרת מה שנראה בי כמו סדקים בפנים.
כמו בא לשאול שאלות על "אין לנו מה לעשות עם גורלנו. אנחנו מי שאנחנו וסופנו נכתב לכל אחד מראש". לאחר שהציג את המסכות פותח און במונולוג:
"מה אם יכולנו להחליף פנים וללבוש מסיכה מתמונה?
היינו משנים את זהותנו?
מגנים על פרטיותינו?
משבשים את זיהוי הפנים ואת תעשיית המעקבים?,,

ואני תוהה, אם כל התשובות לשאלות אלו היו כן? זה היה מצליח ליצר לנו גורל אחר?
בלי קשר לעבודות של און (אשר יצרו בי עניין, התפעלות, והעלו בי שאלות) אני לא בטוח שהייתי רוצה להחליף פנים, ואני בכלל לא בטוח שאין לי מה לי לעשות עם העתיד ושהוא ידוע מראש כמו שהציגו לנו היום כולם. ואולי בכלל עדיף להתייחס אל כל מה שהיה לא בכל כך שפיטה, ידענות וחד-משמעתיות לגבי מה שזה אומר על מה שיהיה. לא בטוח שהסדר והקישור הישיר בין מה שהיה למה שיהיה ברור ומוחלט כל כך.
אני רוצה מראש לעבור בין הכל ביותר ברכות, לאסוף, לזכור, לרשום ובסוף לראות מה מגיע.
בלי ההתעסקות בפעולה ותוצאה, אלא פשוט לעבור מסע.

פלורנס וולש לדוגמא, מסיימת את המופע היום בסיור מעורר השראה בביתה בלונדון, בו היא עוברת את הבידוד בימים אלו.
אנו עוברים איתה בין תמונות של אמנים שהיא מעריכה ונותנים לה השראה אשר תלויות בביתה, לבין סיור בגינתה - המקום בו היא אוהבת להיות בשקט, לקרוא, לחשוב ולהרגע.  היא משתפת אותנו בתפיסתה שהבית הוא כמו אורגניזם חי. צריך כל הזמן מחדש לראות מה הוא צריך ולתת לו, מה הוא לא צריך יותר וצריך להפטר ממנו...
לבסוף היא מראה לנו את שלוחן עבודתה. היא מציגה לנו את מחברותיה השונות ודברים אשר היא ציירה וכתבה בהם. היא חותמת את הסיור באומרה: בשבילי בית הוא כמו אלבום כזה שמדביקים בו דברים (Scrapbook) גלויות, מילות שיר, דברים שאנשים אומרים לה... ואז הבית נהיה בסופו של דבר כמו מחברת ענקית, ולדעתה זאת הסיבה לכך שיש בית בכלל,,

וזה גרם לי לדמיין לרגע איזה עולם יפה זה יהיה
אם באותה הדרך שבה פלורנס עושה בית לבית,
נעשה בקבלה, בצניעות ובפשטות
ולא רק את הבית
אפשר גם את כל החיים.