DAY 2

25/3/2020



המסך עלה.
ומיד ללא רגע מיותר אנו שומעים הכרזה של הכוריאוגרף אורי שפיר בה הוא אומר:
"in longing to different, better days..."
ישר אח"כ מתחילה סצנת פתיחה אינטנסיבית אותה אצר שפיר.
די ג'יי TAREK X על התקלוט עם טרק שלו בשם FEARIES.
במהלך הטרק חוזר על עצמו המשפט "Come to me Fairies" ומכאן אני מניח ששם הטרק הוא משחק מילים. יש נוכחות גם של פחד וגם של פיות באותו הזמן. אך לא רק של פיות: "סיסיז, ליידי בויז, דאייקס, פאגטס, קווינס - יור בודיז אר ביוטיפול." - קולה של הנואמת נשמע לצידם של חבורת קווירים היפסטרים אשר רוקדים ומטערטלים לצליליי מוזיקת טכנו אלקטרונית. שמות התואר הנשמעים בטקסט ולאחריהם מילות קבלה כמו מאשרים את השונה, את הקוויר.
והקווירים - מבצעים אקט שאני מפרש אותו כמאין טקס טיהור פגאני.
טקס פולחני בו הם מקדשים ומקבלים את עצמם. המחתרתי מבקש מקום לחגוג את עצמו. מתוך היותו לא נורמאלי ופריק בחברה הטרו נורמטיבית, הוא מייצר סביבה בה הוא יכול להיות נורמאלי.
זהו משתה דיוניסי חושני ואפל, אשר אי אפשר להתעלם מאווירת התשוקה האפלה שעוטפת אותו.
מזכיר לי את הימים הרחוקים לפני חודש בברגהיין.
האם שפיר מתגעגע לימים האלו? הוא בכלל גר בפריז...
בכל אופן חגיגת השונות הקווירית והיופי שלה עוברות דרך שיאים סליזיים ביותר עד שמגיע הבלק.

ומתוך הברגהיין אנו עוברים לגורליצר פארק. פארק בברלין, אשר בימים כסדרם הוא מקום עבודתם של שלל דילרים.
אך היום בפארק מציאות חדשה. לפנינו תמונה בה את המוני הדילרים מחליף דילר אחד ויחיד אשר יושב בפינת הבמה-פארק, ובמרכז שלושה ילדים משחקים בכדור.
הייתי מצפה שזוג השוטרים אשר נכנסו לסצנה זו יעצרו ויעשו חיפוש על הדילר, אך הם חולפים על פניו והולכים באסרטיביות אל שלושת הילדים "התמימים".
השוטרים באו להזכיר לנו שבימים כאלו קבוצה של 3 ילדים שמשחקת בכדור בפארק יותר מסוכנת לציבור מאשר הדילר, הלוא הם עברו על ההנחיות הברורות שהתאספות במרחב הציבורי מותרת בימי הקורונה אך ורק עד לכמות של 2 אנשים בלבד.
השוטרים מזהירים את חבורת הילדים. הילדים מתפזרים. השוטרים מצחקקים ברשעות ועוזבים את הבמה. הדילר הלגיטימי נשאר. מחייך אל הקהל חיוך ערמומי של ניצחון לאחר רמאות. אולי הכל מזימה שלו? אני לא מספיק לפתח תיאוריית קונספרציה חדשה על מקורו של הנגיף וסיבותיו לשנות את הנורמות בחיינו ולפתע נשמע קול עבה במערכת ההגברה.
אלוהים? לא. - אבירם גבעוני מדבר אלינו:
"יעילות. אם רוצים לתאר את הגרמנים והמנטליות שלהם במילה אחת, זה המונח שצריך לזכור."
גבעוני (יועץ אסטרטגי בחייו) בא לחזק את מעשם של השוטרים ביצירת המציאות החדשה.
את נאום הצדקת הגרמנים המפתיע הוא מסיים בקריאה לפקוח עיניים וללמוד מגרמניה, ומוסיף בקביעה, אשר לפיה "כל משבר הוא סוג של הזדמנות, וזהו רגע למצוא את הדרך לעתיד חדש".
מהקהל נשמעת צעקת עידוד של אסף אוני (כתב בעיתון גלובס): "הגרמנים באמת יותר טובים! מתים אצלהם פחות אנשים מהקורונה!"
ואני? אני בינתיים מבולבל לגבי ההווה החדש שמצטייר.
קווירים משתלטים על הבמה. דילרים עובדים ללא פחד משוטרים. לילדים אסור לשחק בכדור, ישראלים מרימים ליעילות של הגרמנים... - ושלא תבינו אותי לא נכון, אני ממש בעד חלק נכבד מהדברים האלו. אבל עדיין. זה מבלבל. מוזר. לא נורמאלי אולי אפילו.

את צעקותיו הישראליות של אוני קוטעת תצוגת אפנה מהירה של גברים להטב"קים ובסופה מגיעה הנחמה האמיתית.
עולה לבמה לפינאלה של היום לא אחר מאלברטו גסטוסי.
גסטוסי, לאחר שאתמול ניסה לנחם אותנו עם הטיטאניק אך הושתק באכזריות.
מקבל היום את הבמה עם יצירה מקורית שלו.
סולו פסנתר בסולם מינורי ותאורה כחולה של עצבות מהולה בתקווה מאירות את החדר הקטן בו הוא מנגן לנו.
בסופו של עולם משונה ושונה שכזה, אלברטו מאפשר לנו להתמסר. האינטנסיביות של המלודיה המלודרמטית שלו אפשרה לי להסחף עם שלל רגשותיי הקשים והלא ברורים, ועם תפיסת המציאות המבלבלת.
הוא כמו מבקש מאיתנו להרגיש ולהתחבר עם הלא מוכר והלא נודע.
ואני זרמתי איתו. זה לא קשה כל כך אחרי שבוע בלי שינה. הכל רפוי ועייף והזוי ומרגיש כמו חלום גם ככה.