DAY 20

12/4/2020

המסך עולה.

במרכז הבמה עומד סיני עם בגדים של מדען, כשמסביבו הרבה פרפורמרים לבושים בחלוקים של מטופלים בבתי חולים. שומרים על מרחק אחד מהשני ומבצעים פעולות שונות. חלקם מנסים להריח דברים שונים על הבמה, חלקם מלקקים, חלקם נעים בחוסר יציבות וחלקם אוחזים בראשם בחוזרה.
המדען, מתחיל במונולוג. הוא אומר בקול אינפורמטיבי שמחקר חדש מצביע על השפעות של נגיף הקורונה על מערכת העצבים. דברים אשר לפני זה נשמעו בגדר עדויות, מוכחים עכשיו מחקרית. הסימפטומים הכי נפוצים הם: סחרחורות, כאבי ראש, פגיעה בחושי הטעם והריח - כל אלו מסמנים שהחידק עלול להשפיע גם על המוח.
אני שומע את המילה מוח, אשר נמצא בתוך הראש, ותפיסתי המוקדמת את הגוף והנפש כאחד לוקחת אותי להפליג לשאלות - איך הנגיף עלול להשפיע על היכולות של האדם לטעום, להריח - להבין את החיים. להתסכל עליהם בראש שליו ולא מסוחרר וכואב?
זה לא רק פיזיולוגי בעיניי.
והרגע הבא משלים את מחשבותיי.
עדכון יומי אשר אנחנו רגילים לשמוע ממערכת ההגברה של התיאטרון הכולל לרוב מספרי נדבקים ומתים מקורונה בעולם, משנה את הזרקוק.
הפעם לא מדווחים לנו על על המפגעים הפיזיים שהמגפה מחוללת באנושות, אלא על הנפשיים:
"- עליה בכמות הפונים למוקד הטלפוני לתמיכה נפשית של ער"ן. בעוד בימים רגילים מספר המתקשרים למוקד ביום ממוצע הינו 350, עכשיו בתקופת 'חרדה בימי קורונה' מספר הפונים למוקד עולה מיום ליום, וביממה האחרונה הוא הגיע ליותר מ1,200.

- שירותי בריאות כללית פתחו מוקד טלפוני לתמיכה נפשית, וגם שם מדווחים על פניות רבות.

-יו"ר איגוד הפסיכיאטרים מדווח על עלייה בפניות לחדרי מיון בשל חרדה.

-עלייה משמעותית בטיפול של פסיכולוגים קליניים באופן מקוון מאז תחילת המגיפה."

אכן, למגיפה השפעות נפשיות. דבר אשר היה קל מאוד להשמיט בחדשות, מקבל פתאום זרקוק.
אנשים חרדים. ואני גולש עם עצמי - נראה שהשפעות הנגיף הן לא רק על הנדבקים בו ברמה הפיזית. אלא יש אשר גם נדבקים בו רק ברמה התודעתית. בחרדות שתוקפות בעת הזו. ומכיוון שהתקפי חרדה בהרבה מקרים באים לידיי ביטוי גם במערכת העצבים (ברמה הכי פיזיולוגית)- העובדות הן לא אמורפיות. נראה שהמגפה ונפגעיה רחבות משחשבנו או שמציגים לנו. מה יראו הגרפים אם הם יכללו גם את החרדות והחרדים בימים אלו? איך נתפוס את מה שהמגפה מחוללת למראה תמונה זו?
שאלתי.
הנחתי.

המבזק מסתיים, ועל המסך אנו צופים בקליפ של נעמה גרינשטיין.
גרינשטיין מציבה את עצמה על רקע גשר הזהב בסן-פרנסיסקו. עיר אשר הייתה בסיקסטיז מעוז ילדי הפרחים ההיפים ואשר הפכה ברבות הימים לבירת ההיי-טק של אמריקה.
נעמה כמו יושבת על שפת המיים ומאזינה ולעיתים מצטרפת בשירה לשני שירים אשר מתייחסים בערגה לסן-פרנסיסקו של הסיקסטיז. נעמה מביאה גוד ווייבז עם חיוכה הכובש והנאתה הצרופה מהרגע אשר הציבה את עצמה בתוכו. כמו שוכחת מהדאגות ומציבה את עצמה על רקע שמיים צבעוניים של שקיעה ברגע שבו הזמן אולי עוצר מלכת.
עם כל היופי, לא יכולתי להשאר אדיש לעוד רובד אשר היה נוכח לאורך הופעתה.
נעמה לא באמת בסן-פרנסיסקו. כאילו אולי תודעתית כן, אבל ברמה הפיזית היא בתל אביב, והרקע של גשר הזהב נעשה על ידי המחשב.
כשל טכני מסויים לאורך הקליפ הפך חלקים בפרצופה ובגופה של גרינשטיין לשקוף, מה שיצר מראה של הטמעות שלה בתוך הרקע, בסן פרנסיסקו, במיחשוב, בטכנולוגיה.
נעמה הנהנית ומלאת שמחת החיים לרגעים טבעה אל מול עיני במסך המחשב ויצרה בי קונפליקט בין רגשות מאוד שונים שנאבקים בתוכי. מאוד דומה לרגעים שחוויתי לאחר שיחת זום אינטימית עם אדם אהוב, שלרגע הרגישה כה אינטימית ועם זאת כה רחוקה.
בימים בהם המסכים נהיו כמתווך מרכזי בחיינו כמעט בכל תחום, ועכשיו בימי הקורונה כשהם תפסו תאוצה עוד יותר לא יכולתי שלא לפחד לרגע. ולראות למול עיניי עוד אספקט, עוד רובד בו גוף האדם טובע אל מול הקורונה.

הקצב נהיה מהיר, וחוויית ההאבדות במרחב באה לידי ביטוי על הבמה כשעליה חולפים הבזקים של מלא דברים אשר עולים ויורדים ממנה, יוצרים עומס אל מול עיני הצופים: דמויות מצויירות, התחלה של ריקודים, התחלה של הופעות מוזיקה, הזמנה לשיעורי יוגה, רהיטים למכירה, ציורים ועוד ועוד... בנוסף למראות אלו בכדי להדגיש את ריבוי המידע נשמעים הבזקי סאונדים שונים: פסנתר, אדם מתחיל לדבר, ציוץ ציפורים, מוזיקת היפ-הופ, תזמורת מלו דרמטית...
כאוס אל מול עינינו. העולם מתהפך ומשתנה. וכבר אי אפשר להכיל. וכבר אי אפשר לראות. מלא אפשרויות. בוא תאבד בתוך. בואי ולא תדעי עוד מה. מה לעשות. לאן לפנות. מי להיות.
עוצרת את כל הכאוס שרון אינגריד ברגמן אשר באה פתאום ואומרת בשקט:


                                                "אני לא מצליחה להמציא את עצמי מחדש"


הקצב נהיה איטי.
הזעקה השקטה.
              שמדברת בעד עצמה.
ונותנת לי שניה נשימה.
               לקבל את מה שהיא לא מצליחה.
ולפגוש את עצמי בתוך. להאבד שניה רק אל תוך זה. אפילו שאני לא מכיר אותה.
ולמה היא בכלל צריכה להמציא את עצמה מחדש? (בא לי לשאול אותה) אבל אני עוצר את השיפוטיות, כנראה שככה היא מרגישה שנדרש ממנה עכשיו. וזהו.

וההופעה אחכ עוד המשיכה. רן דנקר היה חמוד והיתולי בקטע משחק ושירה.
וכריס מאן עם ביצוע מצחיק לשיר קורונה חדש אשר מבוסס על My Sharona' / The Knack'.
אבל הרגשתי שעם הפרשנות, נכון היום לעצור עם שרון ולא עם שרונה.
כי בהישארות עם ה"אני לא מצליחה להמציא את עצמי מחדש"
הרגשתי שבאופן היפוכי כזה או אחר לצופה ניתנת פתאום הזדמנות למצוא את עצמו מחדש.
בשקט ולא בבלאגן ובשמחה שהמשכנו לצפות בהם אחרי.
בזעקה השקטה, בתוך הסערה הזאת.
שמשפיעה עלינו בכל כך הרבה מובנים,
פיזיים, נפשיים, תודעתיים
בסופו של דבר כולנו נשאים
נושאים את הקורונה בתוכנו.
ועם כל עומס המידע, והקושי
נראה לי טוב להתבונן בפשטות
להתבונן, ולהכיל באומץ
את המקום בתוכי בו שוכנת הקורונה
לא להבהל ולברוח
להשאר להשתהות ולהקשיב
כי בסופו של דבר היא בתוכי
ואולי היא בכלל אני.