DAY 18

10/4/2020


המסך עולה.

על הבמה אנו רואים את ביבי מלך ישראל ובנו אבנר יושבים מסביב לשולחן ליל הסדר אשר נערך לפני יומיים.
הם קוראים בהגדה ואוכלים בעוד כמה ימים לפני ביבי המלך הטיל על כל בני ישראל סגר כללי. במהלך החג מעבר בין ערים לא יתאפשר ויאכף על ידי מחסומי משטרה, לאנשים אסור לצאת מבתיהם ולחגוג את החג עם בני משפחתם אשר לא גרים איתם באותו הבית. בנוסף, חשוב לציין שנתניהו אמור היה להיות בסגר לאחר שהיה במגע עם שר הבריאות ליצמן אשר אובחן בחולה קורונה. ובתוך כל זה, ולמרות שבנו של המלך לא גר איתו באותו הבית, חתר המלך (בן ה70 והשייך ממילא לקבוצת סיכון) תחת החוקים של עצמו, הפריד את עצמו מכל עדת בני ישראל, ולקח את החירות לחגוג את הפסח כהלכתו.
קולות ביקורת נשמעות מהקהל אשר זורק מצות, מרור וחזרת על הבמה.
ומה התשובה של משפחת המלוכה?
כרגיל. התעלמות מהביקורת והפחדה.
קינג ביבי לוחץ על כפתור תוך כדי שהוא מתעלם מהקהל ואוכל קניידעלאך.
רגע לאחר מכן אנו שומעים במערכת ההגברה: "הודעה לבני ישראל"
בהודעה מספרים לנו שלאחר חג הפסח יחל שחרור הדרגתי של המשק. מקומות עבודה יתחילו לפעול בצורה הדרגתית, תוך שמירה על כללי זהירות. בכדי שלא נמהר להתרגש, הקול המפחיד מודיע לנו שהתקהלויות, קניונים, מסעדות, תיאטראות, חזרה לשגרת טיסות, ועוד.. יאסרו על פי הערכה לפחות עד חודש ספטמבר.
זאת ההודעה שאנחנו מקבלים בחג החירות.
בעודנו ישובים כבולים בשלשלאות אל שטח ביתינו, ולמראה החופש שלוקחת לעצמה משפחת המלוכה. לנו צפויה יציאה ארוכה עד לחירות מלאה.
תגובת הקהל מתרעמת, וכשגוש חזרת פוגע בעינו של אבנר, המשפחה מפסיקה להתעלם. הם קמים מהשולחן, אנו צופים בכמה מאבטחים הנכנסים אל הבמה והאור נכבה.

כשהוא נדלק, הבמה ריקה.
עולה בחיוך רחב כשבידה גיטרה מיכל רזיאל.
היא פותחת במונולוג, בו היא משתפת אותנו שהיא באה כי היא בוחרת לשחרר את עצמה מהעבדות המחשבתית, מהביקורת, מההשוואה, מהצורך להיות משהו או מישהי, מהצורך באישור חיצוני ומהחרדה הכרוכה בכל אלו.
היא ממשיכה בכך שהיא אומרת ש"הימים הללו מאירים באור חדש את המושג חופש". בעודנו מתעסקים מתחילת המופע בחופש מהמגבלות הפיזיות, מבחינתה "חירות היא מצב תודעה של התפכות המיינד מהאמונות המכאיבות והמגבילות שהוא אוחז בהן". אז עכשיו, היא "נותנת דרור לשיר שהגיע אליה כתקשור עם הישות של הקורונה. שבעצם אמרה לי דברים דומים".

השיר הקסום אותו ניגנה ושרה, כאמור נבע מתוך מפגש של רזיאל עם ישות הקורונה.
בשיר היא נעה בין לתאר את מה שאמרה לה המלכה קורונה, לבין תחושותיה ותובנותיה של רזיאל עצמה, אשר משתלבות זו בזו ולרגעים מרוב ההתחברות הקוסמית אשר כנראה התרחשה כבר לא ברור מי לגמרי הדוברת.
הלחן המרגיע (אשר הזכיר לי לרגעים את הלחן של השיר Anyone else but you מפסקול הסרט ג'ונו ואולי נכנס במודע או לא במודע למפגש בין רזיאל למלכה), וקולה היפיפה של רזיאל מובילים שיר שהוא אולי סוג של בשורה.
על פי בשורה זו "קורונה מלכה משונה" באה מרחוק לכדור הארץ כדי שכולם יקשיבו לה. כדי לארגן את הכוכב.
היא באה להשריש, לזרוח, לפתוח, לנקות ולהאיר את הצ'אקרות השונות שנמצאות בתוך כולנו.
באופן יסודי מלמטה למעלה.
וזה קשה כרגע, ואולי אלים. ובא אלינו בהפוכה. "אך מתוך הקללה עוד תבוא ברכה והפחד הגדול יהיה לאהבה".
הכוונה של המלכה המטילה כרגע מורא היא טובה.
היא אומרת ש"זו העת את התודעה לפתוח" ומבקשת שננשום ונתמסר באמונה אל הלא נודע.
וכן, הדרך של הקורונה משונה. ואולי לחלק מהקהל אמירות שכאלו יכולות גם להרגיש זרות.
אבל לאור ההתמסרות והנוכחות הכל-כך כובשות לבב של רזיאל קשה שלא להתמסר.
ולבדוק איזה בדק פנימי, איפה אני יכול לשחרר את עצמי, דרך איזה נקודות בגוף ובמיינד.
איזו יציאה לחירות הקורונה מעבירה אותי בדרכה המשונה?
מיכל מסיימת באומרה "בהחלט מלכה משונה, אבל גם זה יעבור.
חג שמח, של חירות פנימית ואהבה" ויורדת היא בצניעות מהבמה.

עולה לבמה הכוריאוגרפית שלומית פונדמינסקי.
בידה אחת שולחן, עליו כיסא, ובידה השניה היא אוחזת בידו של הכוריאוגרף והרקדן יורם כרמי.
היא מציבה את השולחן במרכז הבמה, מאחוריו את הכיסא, על הכיסא היא מושיבה את יורם ולאחר מכן יוצאת.
יורם נשאר על הכסא ומתחיל לבצע קטע מתוך יצירתה של פונדמינסקי "M.E.S.S" - יצירת סולו אשר כרמי היה שותף לתהליך יצירתה וכן הוא גם הפרפורמר.
בעוד את היצירה במקורה ובמלואה (אשר צפיתי בה בעידן נטול קורונה) אני תופס כסוג של פורטריט לדמותו של כרמי, הקטע הקצר בו צפינו היום מוצב בתוך קונטסקט אחר אשר מוסיף לו צבעים נוספים של רלוונטיות לימינו.
בעוד בתחילת הערב צפינו במלך ביבי ובבנו יושבים על יד שלוחן הסדר העמוס במטעמים, את המופע שלנו סוגר היום כרמי היושב מול שולחן ריק לבד. ידיו כמו מודדות את השולחן- את שטחו ואת זוויותיו. ברמה הפיזית הן האיבר המוביל בקטע. הידיים. האיבר המבצע. וכרמי המבצע כמו שואל בעזרת היד חזקה והזרוע הנטויה שלו - מה הוא השטח הזה המוצע לפניו? מה מרחב הפעולה האפשרי בתוכו? מה אפשר לבנות בו? מה אפשר לראות ממנו?
ישנם גבולות גזרה, ויד שלפתע יוצאת מחוקי המשחק אל מעל השולחן נעה כמו מחוג וכמו מוסיפה את אלמנט הזמן המתקתק. הצטברות והגברה של המוזיקה וכן של הקצב הפיזי בו ממשיך כרמי בבדיקותיו מובילות לבריאת עולם פנימי ולחיים שלמים שנבדקים באינטנסיביות בתוך 4 פיאות השולחן.
הוא בודק צעדים אפשריים והבדיקה מרוב עוצמתה נשלחת גם לאיברים אחרים.
האינטנסיביות מייצרת חופש ויציאה מהגזרה.
הבדיקה מתעמקת ומגיעה לרגלי השולחן, היתדות עליהן מרחב הפעולה נשען.
עד שכרמי, אשר דרך בדיקת רגלי השולחן הגיע לרצפה- ושם הוא יוצר לעצמו הזדמנות מפתיעה.
הוא בזחילה דוחף את השולחן ממקומו, ונשאר לשכב במקום בו עמד השולחן.
לא נראה שזה היה מהלך פשוט. אבל הרגשתי שהתרחשה איזו התרה.-
שכן, השולחן הריק, המצע המחרפן והמצומצם בסופו של דבר הוזז ממקומו.
ועם זאת, אי אפשר להתעלם מהמותשות ומחוסר האונים.
האם הם הדים של כל מה שעבר בדרך עד להתרה?
האם הם כלפי המצב הנוכחי?
כן זה מבלבל.
וארבעת הפיאות שסוגרות עלי לא עוזרות לי להבין מה אני יכול לעשות בתוכן.
אז אני מתבונן, מודד, מנסה לבנות, לנקות, לפתוח ובוחן גבולות גזרה.
למצוא מעט את הדרך בתוכי לתחושת חירות או התרה.
לפעמים אני מצליח להתמסר,
לפעמים אני מסיים על הרצפה.
וזה קשה כשהמרחב מלא בחוסר הכרה וידיעה.
ניסוי, תהייה וטעייה.
נשימה.
עד אחרי הקורונה,
עד לראש השנה.