DAY 3

26/3/20





המסך עולה.
כמו צעידה במנהרה אל עבר האור שבקצה אנחנו רואים תמונות חיים.
הזכרונות והתמונות שעולים ועולות בפנינו הם ספק אישיים ספק קולקטיביים. הם לא רק שלנו, אך יש בהם מן הסנטימנטליות. יונתן לנדסברג בן 12 בפורים. קונסטלציות אור וריקודים מסקרנות, וסוס חורש בשדה בצרפת.
מה היה? מה אפשרי בזמנים אלו? ההייתם או חלמנו חלום?

מיכאל מולר ראש עריית ברלין קופץ אל תוך כל זה בנאום: "נלחם על כל חיים".
הוא אסרטיבי אך גם בא בחמלה. הוא עוצר את הצעידה במנהרה וזורע בנו כוח ותקווה באומרו:
"ברלין תמיד התנגדה בהתרסה". עם זאת, הוא מתאר את המשבר כמשבר שלא חווינו כמותו. משבר שאי אפשר להתכחש אליו... "אין אחד שלא מרגיש את ההשפעה של משבר זה".
אך הוא לא בא להפחיד. הוא שם דגש רב בהופעתו על האנושיות. הוא בא מהלב - "המשבר כה אכזרי כי הוא לוקח את מה שחשוב לנו, הצורך בקרבה, לחיבוק, להחזיק, לתמוך בעצמנו."
הרבה מנהיגים בימים אלו צריכים להבין איך את מתווכים את המשבר הזה לבני חסותם.
אני מעריך את מולר על כך שבתוך רוח המלחמה וההזהרות וההנחיות הוא התייחס גם לפן האנושי, הבין-אישי שבסופו של דבר אותו כולנו חווים.
גם כשהנחה בסופו של דבר על התרחקות, הוא מצא דרך פואטית לעשות זאת: "משבר הקורונה דוחק אותנו לשמור מרחק. אך הפעם אף חומה לא תבנה (רפרור לחומת ברלין שהוזכרה בשלב מוקדם יותר בנאומו). הפעם כל אחד יצטרך לבנות חומה בלתי נראית סביב עצמו"

קאט. שוב חושך על הבמה. אנו שומעים קולות הפגנה בעברית. ולאט לאט כשהאור עולה אנו מבינים שהיום אנחנו צופים במחזה אפי קלאסי, אין רצף זמן ומקום. קפצנו לישראל.
אנחנו בחצר הכנסת וכרגע מתקיימת שם הפגנה של המוני ישראלים ממגזרים, מינים וגילאים שונים. עוד לפני שהצלחנו להבין על מה ההפגנה עולה האזרח-עיתונאי-מפגין אורי משגב כשהוא צועק עלינו בהתלהבות מהולה בבהלה "ביביסטאן הכריזה על מלחמת אזרחים".
אני לא רואה אלימות כרגע, אך אורי מגיב למבט עיני ומגיב "כרגע זו איננה מלחמה אלימה, ייתכן מאוד שזה גם יגיע" וחוזר להפגין.
אמנם שימשי היום בישראל. אך הדגלים שחורים. ראש הממשלה מר בנימין נתניהו המואשם בפלילים - מתוקף סמכותו מסובב את הקורונה לטובתו האישית, דוחה את משפטו, משתית פחד בלבבו של העם המתמודד עם קשיי המגפה, ובגדול הופך בהנף יד את ישראל ל"ביביסטאן".
מפחיד.
אני רואה את הדגלים השחורים המונפים על הבמה ומצליח לשמוע בראשי לא את צעקות ההפגנה, אלא רק את קולותיהם של משפחתי וחברי מהארץ איתם דיברתי בימים האחרונים: "אפוקליפסה" "אסון עולמי" "דיקטטורה" "חרדות".
בגרמניה של אחרי החומה מדברים איתי בשפה אחרת.
אבל על בימת הפלאפון שלי אפליקציית הארץ שולחת התראה "מתה חולה שישית מקורונה".
מוות. וסוף. זה מה שאני מקבל מהארץ.

זום אווט מלוויין על חלל של עיתון הארץ שולח לי תמונה עולמית:
 487,562 חולים. 22,032 מתים. 115,095 מחלימים עד כה.
הרבה אנשים ולכל איש יש שם. אבל לא אומרים אותו בגלל חסיון רפואי. ומה יהיה בסופנו?
תמונות קופצות מניו דלהי, לונדון ותל אביב. מקומות ותרבויות כה שונות אך בכולם שוטרים צועקים על אזרחים לחזור לבתיהם. באיטליה בתי חולים קורסים אל מול כמות הקשישים שבאים לטיפול נמרץ.
מצד העיין אני קולט כמו סוג מטוס שאני רגיל לראות על החוף, עם מודעה קשורה מזנבו שמפרסמים לי אפשרות לטוס לחופשה ביוון רק ב99 דולר הכל כלול. אך לא אוירון. זאת חללית שכנראה ביבי שילם עליה גם מכספי המיסים, ואליה קשורה מודעה ובה רשום "אל תעיזו להתרחק יותר מ100 מטר מביתכם". פרצוף מאיים של ביבי אם אצבע מאיימת נמצא גם הוא על המודעה, ותוך כדי שהלוויין של ראש הממשלה עובר אני רואה שהפרצוף אומר לי "תיזהר, בישראל יש חוסר רב בציוד הנשמה".
אני מתרסק עם הלוויין של עיתון הארץ.
כאילו אני אמנם רגיל לקבל מהם תמונה עגומה של המציאות, אבל בד"כ אני רגיל להתחבר לנקודת המבט.
יש לי פחד גבהים, והכל שחור מאיפה שהם שמו אותי לראות את הכל.
אז נפלתי.
כמו עליסה במחילת הארנב אני צולל בתוך בור שאין לו סוף.
בזמן הנפילה אני רואה תמונות חולפות על פני.
ניר אבן שוהם רוקד לי סולו בלי חולצה על גג הבית שלו. הוא מהיר כמו רצף המחשבות שלי וקליל ברוחו כמו שהייתי רוצה שהמחשבות שלי יהיו.
אני ממשיך ליפול. יוהאנה מגלחת את השיער שלה בסלואו מוושן. מחזירה אותי לרגע של אפשרות לחתוך את הכל ולהתחיל מחדש.... אבל אני עדיין ממשיך ליפול.
עד שאריק מראה לי אפשרות אחרת. בעזרת תעתוע ומשחק עם מרחק מהמצלמה, הוא מראה לי איך עלה קטן יכול להיות יותר גדול מהראש.
איך הטבע יותר חזק מאיתנו.
בד"כ זה דבר שמפחיד אותי.
היום זה ניחם.