DAY 28

20/4/2020


המסך עולה.


על הבמה תפאורה של פארק בברלין. חבורות שונות של פוליטיקאים וכתבים מכל רחבי גרמניה מקיימות ומקיימים אורגיה המונית. תוך כדי הם כולם מדברים, משערים, נואמים על הליכי החזרה לשגרה העתידיים - בעודם חוגגים, נאנחים, וכמובן, לא שומרים על כללי שמירת המרחק.
לאחר כמה רגעים, בין כולם עוברת ומתקרבת בזהירות לקדמת הבמה אנגלה מרקל, לבושת בגדים היא מסתכלת על כולם עושים את מה שהם עושים ונראה על פניה שהיא בהלם.
מרקל כעוסה. היא פונה אל כולם ומבקרת את ההתנהגות שלהם. את ההתלהבות על תרחישי הקלת הסגר האפשריים שמובילה לשיעור על מה עתיד לקרות. היא מאוד לא מרוצה מהספקולציות, מפחדת שההתלהבות מההקלות הזהירות יחזירו את התקדמות ההתמודדות עם המגיפה כמה שלבים אחורה. צריך להתקדם שלב שלב היא אומרת, רק במאי יהיה אפשר לדעת מה גרף ההתקדמות. עד אז צריך להדבק להנחיות.
אנגלה מנסה לשמור על אש נמוכה. נראה שדווקא עכשיו היא יותר חרדה ממה שעתיד לבוא. אמנם, היא כן הנהיגה מהלך של הקלה על האיסורים אשר החל לקרות היום ברחבי גרמניה. אבל בו בזמן היא לא מתלהבת. הכל עוד בבדיקה, היא עוד לוקחת בחשבון את האפשרות שההגבלות יחזרו. שהמדיניות תחזור אחורה. שהפתיחה המתרחשת תחזור להיות סגר.
נראה שמקשיבים לה. אנשים לובשים את בגדיהם ומפנים את האורגיה.
תפאורת הפארק נשארת על הבמה לעוד כמה רגעים בהם שמש ענקית זורחת במעלה הבמה. היא מאירה ומחממת את כל האולם. מאוד. שני עצים בצד הבמה מעלים מעט עשן. ותמרור אזהרה נופל מהתקרה. הטבע כראי לחברה.
כהמשך ישיר לתמונה הקודמת אנו צופים בהתחממות הצפויה של מזג האויר בגרמניה בשבוע הקרוב אשר לאורו קיים חשש לשריפות. האור הגדול, התקווה האפשרית לשינוי המצב והשתפרות גרף המגיפה. הטבע מאיר, מזמין לצאת מהקור. מהריחוק החברתי אל עבר התחממות. - עלול להיות שורף. צריך להזהר.
חושך.
אור.
אנו שומעים את קולה של הכוריאוגראפית יסמין גודר ממערכת ההגברה: "אחרי הרבה שקט, משנים פאזה". אחד אחרי השניה קופצים, ונכנסות מתוך הקהל ואל עבר הבמה רקדני ורקדניותיה של גודר השותפים והמופיעות ביצירה "רגש משותף". הם כולם אומרים "בואו לקחת חלק".
ביצירה זו קיים שיתוף ואולי אומר ערבוב בין הפרפורמרים והקהל, שכן הקהל מוזמן לאורך כל היצירה וברגעים שונים לקחת חלק במתרחש על הבמה.
לאחר שהם כולם מזמינים אותנו לקחת חלק, גודר מופיעה ומזמינה אותנו לבוא ולצפות בשידור און-ליין של המופע "רגש משותף". היא מוסיפה ומציינת ש"בקונטקסט הנוכחי של הרחקה, בידוד וסגר- המופע "רגש משותף" יכול להראות כמסוכן, בוטה, ואפילו גובל בלא חוקי."
מעניינת ההצעה להתבונן על המופע הזה, בעל התוכן הזה, מהריחוק הזה. מהמרחק הזה.
מה נוכל לקבל ממנה כעת? באיזה אופנים היא תפגוש אותנו אחרת מאשר איך שהיא פגשה את הקהל (שנראה בהקרנה) אשר היה באולם ברגע בו היא התרחשה. ברגע אשר כרגע לא יכול להתקיים בכלל. כמה שמשנים פאזה, שיש הרגשה של שינוי. גודר ושותפיה ליצירה עדיין פועלים בתוך מציאות מוגבלת.

הם כולם יורדים מהבמה וכנראה שלא במקרה ישר עולה למונולוג המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל איציק ג'ולי. "איננו יודעים לנבא איך, מתי וכיצד נוכל להפגש שוב" - כך פותח ג'ולי (בן זוגה של גודר) את המונולוג שלו. איציק מודיע לנו שפסטיבל ישראל לא יתקיים השנה במועד המתוכנן. הפסטיבל הוא אחד הפסטיבלים אם לא -ה-פסטיבל הגדול לאמנות במה ומיצג על שלל תחומיה, ולהרבה אנשי אמנות בסצינה המקומית הוא אירוע שיא.
למרות הדחיה למועד לא ידוע עדיין, חשוב לאיציק לנצל את המעמד ולשתף אותנו בקו המחשבה שהנחה את אוצרות הפסטיבל המתוכנן והוא הקיטוב בין המונח כלכלת הכוח לבין המונח כלכלת הלב. הוא אומר: "כלכלת הכוח עוסקת בכוחות הגדולים שמניעים את חיינו - כסף, דת, פוליטיקה. וכלכלת הלב מבוססת על אקולוגיה, שיתוף משאבים, בניית מערכות יחסים המבוססות על אמפטיה, ערעור ההיררכיות והאזנה רגישה לפרמטרים אנושיים בתוך הדיאלוג החברתי-פוליטי."
ג'ולי בוחר להעלות את התכנים האלו כעת כי הוא חושב שכעת, ולאור המגיפה אף יותר - אנו נדרשים לחשוב ולהעמיק ביחסים שלנו אליהם. בערכים שמחברים בינינו לבין עצמינו, בינינו לבין המערכות הן החברתיות והן הפוליטיות אשר בתוכן אנו חיים.
אני מבין אותו. ומאוד מסכים איתו. ברמה העקרונית.
ברמה הפרקטית, יש לי קצת קושי לאור זה שאני עדיין קצת תקוע במשפט הפתיחה שלו. -איך מתי וכיצד נוכל להפגש שוב (????!?!?!?!)
כל התבוננויות על מערכות היחסים, כולן.- אישיות, חברתיות, ובין האדם לשלטון - אני שם לב שהן מרגישות לי כה רחוקות. כמעט מחיים אחרים. ברמה הפרקטית, קשה לי לגעת בתכנים האלו כי חוש המגע שלי נדבק בקורונה. אני צריך להרגיש שוב. לצאת. מזל שאפשר להתחיל. (כן. בזהירות) ואז אולי מחר או בעוד שבוע אוכל להבין שהבנתי דבר מה חדש. אולי בלי ששמתי לב. אבל היום עוד לא יצאתי לשום חנות שרק נפתחה. לא פגשתי עוד אף חברה. החברה עדיין כה רחוקה לי. כה ממוסכת. כמעט תיאורטית.
ועם כל זה, אז כן. כשג'ולי סיים באיחול לכך ששהתבוננות אל תוך המשבר תביא אותנו לרענן ולהטעין את מחשבוני הפוליטיקה שלנו לטובת חיים אזרחיים ראויים לכולם, פשוט אמרתי אמן.

הוא ירד מהבמה, וכמובן שגם כשהשמש עולה במלוא עוצמתה בשמיים עדכון זהיר חייב להשמע.
מערכת עיתון הארץ נשמעת ממערכת ההגברה ומודיעה:
"2,380,841 חולים בעולם מתחילת המגיפה. 166,038 מתים."
כן. זה בשגרה. מספרים שהם במקור אנשים שסובלים חולפים על הדרך אל מול עינינו או עוברים בין אוזנינו - תלוי במדיום האמנותי אותו אנחנו נוהגים לצרוך בימים אלו.
ואנחנו ממשיכים הלאה כשהקרוז ישר ממשיך עם אינטונציה אשר נשמעת כמו מתוך שעשועון טלויזיה: "ועכשיו קבלו את כתבתנו מירב ארלוזורוב על ההבדל בין נתניהו למרקל".

מתקרת הבמה נופלות שתי כפות מאזניים ענקיות כשבאחת ראשו הענקי של ביבי ובשניה ראשה הענקי של מרקל.
מירב עולה לבמה ונעמדת בין שתי כפות המאזניים. היא מצביעה על ביבי ואומרת לנו ש"האחד והיחיד" הזה. גיבש את ההחלטה על אסטרטגיית היציאה מהסגר לבד, ודרש מחברי הממשלה להצביע עליה ולאשר אותה לפני שהם בכלל ראו אותה.
"הדגולה הזאת" (אומרת ארלוזורוב בעודה מצביעה על מרקל), מנהלת את אופן קבלת ההחלטות על אסטרטגיית היציאה של גרמניה דרך התייעצות עם קבינט של מומחים ומכון מחקר מדעי אשר מנהל את מדיניות המלחמה במגיפה. תכנית היציאה מהסגר של גרמניה לא נפלה מהיום למחר, אלא הוחלטה בהליך ארוך שגם יישומו כולל לו"ז שנפרש (כרגע) לאורך החודשיים הקרובים.
נראה שארלוזורוב הצביעה על ההבדל בין המנהיג והמנהיגה והניחה אותו על כמה דברים. שיתוף פעולה, שיקול דעת, חיפזון, שלטון טוטאליטרי אל מול שלטון דמוקרטי.
מי מהם ישמור עלינו יותר טוב ביציאה? מי מהם נותן לנו יותר ביטחון? מי מעניק יותר שקט?
המאזניים מתנדנדות בעוד ארלוזורוב יוצרת מהבמה. אף כף לא יותר כבדה מהשניה.
ישראל וגרמניה נכנסו לבידוד וסגר מדיני באותו שבוע לקראת סוף מרץ. ועכשיו, הן כם מתחילות את ההליך (אשר צפוי להיות ארוך) של החזרה לשגרה. בעודי תלוי בין שתיהן. עוקב ומתעד את שתיהן. חרד על המתפתח בשתיהן. בעוד ליבי במזרח ואנכי בסוף מערב. אני ממשיך לבהות במאזניים. פני מרקל הופכים למפת גרמניה. פני ביבי למפת ישראל.

במרכז הבמה כוס מיים.
הבסיס של כל צורות החיים המוכרות.
על מסך אחורי אנו רואים תמונה מוגדלת של הכוס ומעל שעון זמן מואץ רץ על מסך הכתוביות. הוא מתאר את הזמן שעובר בכמות ימים.
בין 2-3 שניות שלנו מעבירות יום בשעון הזמן. והימים עוברים. ומקור החיים עומדים.
אט אט עם כמות הימים שעוברים ניתן להבחין בשינויים קטנים וזעירים במים. בועות אויר עדינות יוצאות מתוכם. מפלסם בכוס יורד. הם מתייבשים, אט אט נעלמים.
ואין לי סבלנות.
אני עולה לבמה.
הקהל בשוק ממני בעודי מאיץ את השעון.
אני רוצה לראות כמה ימים בסופו של דבר לוקח להם עד שהם נעלמים.
לחצתי על משהו לא נכון והבמה לרגע התהפכה.
הכוס פתאום נהייתה גדולה.
לא להתערב בטבע. הבנתי.
אז כשירדתי וחזרתי למושבי הכל חזר לקדמותו
והצלחתי להבחין. 66 יום והמיים מתאדים לחלוטין.
אחנו רק ביום 28 אני חושב לעצמי. ולפני שהצלחתי להמשיך עם קו המחשבה
שעון הימים מתחיל לספור במהירות מ66 יום לאחור, בעוד המיים בכוס מתמלאים כמו קסם.
מיים הם גלגל, גם כשהם נעלמים הם בעצם מתאדים. יורדים אלינו בגשמים. סופם לחזור.
אני מביט על גרמניה וישראל התלויות עדיין מלמעלה.
כולם עדיין מתנדנדים באויר.
הסגר התחיל היום להפתח
אבל רק זמן ייתן אותותיו.
אני לא יכול להאיץ.
זה מסוכן ועלול להפך.
בזהירות בזהירות על קצות האצבעות.
לצאת בלי להחפז.
להמשיך להתבונן ולבדוק ולהרגיש
מה מובן ומה עוד יובן.
ולהמשיך משם,
עם מקור החיים הזה
שרוצה להיות חופשי
ושוכח כמה שהוא מעגלי.