DAY 8

31/3/2020



המסך עולה.

פלוריאן עולה על הבמה ומזמין אותנו לאירוע.
הוא עושה זאת כשמאחוריו יש שני אנשים עם ידיים פרוסות לצדדים. הם מחייכים והם בטבע. ומהתקרה יורד קונפטי צבעוני.
פלוריאן מדבר פשוט בגרמנית אז אני לא מבין כל כך מה קורה באירוע... אני כן מבין שהוא היום ונראה מכל הויז'ואלס שמדובר באירוע די היפי.
אני לא כל כך מבין איך אירוע של היפים בטבע יכול להתרחש היום.
בכל אופן התמונה הזאת מסתיימת די מהר כשפלוריאן וחבריו מפנים את הבמה.
ברגע אחד הבמה הופכת להיות פארק שעשועים ומתחיל נאמבר מאת אסף אהרונסון ויעל ציטרון.
הנאמבר קורה לצליליו של השיר האגדי 'Wuthering Heights' של הזמרת קייט בוש.
השיר הוא שיר אהבה בין דמויות בדיוניות בו הדוברת מתארת כמה היא בודדה ועצובה בלי אהובה הית'קליף ואיך היא חוזרת אליו הביתה ורוצה שהוא ייתן לה לכנס דרך החלון.
השיר במקורו מאוד מלודרמטי. אך ביצועם של ארונסון וציטרון לא נופל לך אלא רוכב על כך.
ברובו של הנאמבר הם עושים ליפסינג, ולאורך כל כולו הם חוגגים את המלודרמטיות ומביאים פן הומוריסטי.
שוב, הם בגן שעשועים. ועל כן מצד אחד הם עושים את המתבקש והברור - ומשתעשעים. אך מצד שני הם מביעים גם מורכבות ברגעים בהם הם אולי קצת כלואים בתוכו, בין מכשוליו, חבליו ומגלשותיו.
הבעות פניהם הדרמטיות והמוגזמות סוחפות, קורעות מצחוק ברמת הפיפי במכנסיים.
הנאמבר נגמר בקאט מפתיע שלאחריו אנו פתאום רואים שגן השעשועים חסום בססא"ל, אהרונסון וציטרון נעלמו.
נראה שלאחר שחגגו נחסם הגן למשתמשים. אולי תפס אותם שוטר? אולי הם חזרו הביתה להית'קליף?
בכל מקרה התחושה שנשארתי איתה היא שהיה שעשוע, הייתה התייחסות קורעת מצחוק לתחושת הבדידות. אבל זהו נגמר וביי.
אבל דינה הכלבה האהובה לא חושבת ככה. בתום הנאמבר שהתעסק באנקת גבהים היא קופצת אל תוך גן השעשועים בהלהבות. עוברת בלי חשש בין המנהרות ולמגלשות, קופצת וצוהלת. עוברת על חוקי בני האדם ומזכירה לכולנו שכמה שנרצה להיות החיה החזקה בטבע, העולם הזה לא רק שלנו ובשבילינו. וגם היא פה.
לאחר שסיימה את שעשועיה היא רצה ורצה, נראה שהיא עוברת דרך ארוכה כשתפאורת הבמה מתחלפת ונראה שהגענו לחווה אקולוגית בצפון אדמת ארץ ישראל.
בחווה אנחנו רואים חבורה של היפים צעירים. הם עושים תרגילי אקרו-באלאנס, טובלים במעיין, עובדים את האדמה ומחבקים. בא אחד מהם לקדמת הבמה ומספר לנו שהם חיים כבר שבוע. הקימו מחנה פליטים כאלטרנטיבה למדיניות ההסגרים, ולהיסטריית הקורונה. במחנה-חווה-פסטיבל שלהם הם לא נוקטים בשום כללי זהירות מהוירוס. מבחינתם לשמור על הבריאות זה להיות בשמש, לקבל ויטמין D, לאכול מזון טוב ולהרגיש נאהבים ואוהבים.

אני נזכר פתאום בפלוריאן ובהזמנה שלו בתחילת המופע. אולי הוא הזמין אותי למשהו דומה שמתרחש בגרמניה?
ולאחר שאני נזכר בפלוריאן אני בעצם מבין שהמופע של היום מתעסק באנשים ובכלבה שמחפשים יחס אחר, תחושה אחרת, ומייצרים תגובה מתריסה (אך לא אלימה), חופשית, וקלילה למדיניות הכפויה עליהם.

מצטרפת לחגיגה האחת והיחידה שקד מוכיח.
שקד עולה על הבמה ומשתפת אותנו שהבמה לאחורנה מוצפת בהרבה תוכן מכל מיני סוגים. שהיא מנסה להמנע מלהוסיף עוד. אבל היא בכל זאת החליטה לעלות. היא מצטטת לנו משפט של חודורובסקי: "פעולות שיריות הן פעולות שנועדו להעיר את השד החברתי". אני מאוד מסוקרן מהמופע שמוכיח הולכת לעשות, איזה שד חברתי היא הולכת בדיוק לעורר? אך היא לא עושה את המופע כעת. היא רק באה להודיע לנו שמחר (ה1.4) היא הולכת לבצע (כנראה עם שותפים ליצירתה) פעולה שירית. נראה מתמונות שהיו מוקרנות מאחרויה בזמן שדיברה שבפעמים הקודמות היא הייתה עושה פעולה שקשורה לשירה במרחב הציבורי, וגם מחר היא מתכוונת לעשות אחת כזאת. איך עושים פעולה במרחב הציבורי ומעירים שד חברתי כשהאיסור על תנועה במרחב הוא אסור? אני סקרן. מוכיח יורדת מהבמה.

אל תנועת הצעירים המורדים מצטרף ומרכך ומעורר תקווה אביתר בנאי. המופע שלו צנוע.
הוא רק בא לבצע שיר בפשטות.
"מתנות".
נראה שהוא פונה לפחות קלילים שבינינו. אבל היי. גם להם יש מקום.
אצטט כמה משורות השיר שמדברות בעד עצמן:
"כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם
כשאני יוצא מזה אני איש חדש בעולם
כשאני יוצא מזה
ואני יוצא מזה,,

"תן לשינוי לצמוח
אל תפחד מהפחד,,

אך בנאי לא מסיים את הביצוע שלו.
הוא נקטע באכזריות באמצע. חושך על הבמה.
ובשניה אחת, האמונה אחרי השינוי שכמעט נתתי לו לצמוח מתערערת לרגע ואני מפחד מהפחד והיכולת לתת לתקווה להתרחש בתוכי נעלמת לרגע שוב.
וזה הכל קורה ברגע.
וברגע שאחרי נדלק האור.
על הבמה אני רואה את מיתר בסון עם סבא שלו בן ה94 שעושה תרגילי בטן.
מיתר צוחק ומדבר עם סבא שלו תוך כדי.
הם צוחקים תך כדי שסבא עושה תרגילים.
מיתר אומר לנו "גם בגיל 94, לבחור בחיים זה כל יום מחדש"
וסבא שלו אומר לנו:
"בריאות בריאות
כולנו ביחד
חיים ארוכים,,

הם העלו בי חיוך,
וזה נחמד מצידם.
ועכשיו קצת בא לי ללכת לגן שעשועים,
או לקפוץ למעיין בעירום.
ואם לא מחוץ לבית
אז לפחות לאמבטיה תוך כדי שאני עושה ליפסינג או קריוקי.
ואז אחרי זה כשיגיע החושך
אני בטח שוב אפחד מהפחד.
ומבחינתי זה בסדר,
כי זאת התנועה שנוצרת בי.
וזה אפילו קצת משחרר,
כי אני יודע שאותה אף אחד לא יכול להגביל.