DAY 19

המסך עולה.

דגל גרמניה ענקי מכסה את קיר הבמה האחורי ומלווה את שני המונולוגים הבאים.
הפרפורמר הראשון שעולה לבמה הוא קארל ברויך (נשיא המוסד הממשלתי לתרופות ולשירותים רפואיים).
ברויך לא מרבה במילים, אך הוא כן בא עם בשורות טובות. הוא מודיע לנו שהוא מאמין שאישור של תרופה לטיפול בקורונה אפשרי כבר בשנה הנוכחית.
לאחריו, עולה עם תוכן קצת יותר מורכב שר הפיתוח הגרמני ג'רד מולר.
מולר משתף בחשש, שאם המגפה תגיע למדינות מתפתחות "כאוס ומלחמות אזרחים עלולים להופיע".
לפיכך, הוא קורא למנהיגי העולם להקים צוות משבר עולמי אשר יובל על-ידי האו"מ. ובנוסף, הוא מכריז שגרמניה מוכנה לספק ביליון יורו למאבק הבינלאומי במגפה ולנקיטת צעדים מידיים. הוא מסיים את המונולוג באומרו "אנחנו ננצח את הווירוס רק באופן גלובלי, או שלא ננצח אותו בכלל."
הופעתה של גרמניה היום משדרת אופטימיות זהירה, וסולידריות מפעימה.
בעוד מדינות העולם דואגות ומטפלות בדבר באופן עצמאי לרוב, כל אחת אל תוך עצמה. מולר מסתכל על התמונה הרחבה, וביחד עם גרמניה הם מפגינים איכפתיות.

הכוריאוגרפית רוני חדש חוזרת להתעסק במצבים אנושיים דרך הצבת חיות על הבמה.
היא מכניסה לבמה 2 כלבות. אחת שחורה ואחת לבנה. לאחר מכן חדש יוצאת.
הכלבה השחורה משחקת בעצם צעצוע בזמן שהלבנה מסתכלת עליה.
קול קריין מלווה את המתרחש על הבמה כאילו מדובר במשחק ספורט. כאילו הוא שדרן.
מילותיו וקצבו המהירים כמו מתייחסים לדרמה ספורטיבית כשבתכלס הכלבות נראות מאוד נינוחות.
הפער בין השדרן לפעולותיהן של הכלבות מייצרים אלמנט קומי. וכשלבסוף הכלבה הלבנה חוטפת במהירות לכלבה השחורה את העצם, ניתן להרגיש התאמה בין הווייב שהביא השדרן לבין מה שמתרחש.
הדרמה באמת התרחשה. ואולי הכלבה הלבנה רק חיכתה להזדמנות לחטוף את הכדור? אולי הדרמה באמת הייתה כל הזמן והשקט עד אותה נקודה היה רק טקטיקה של החוטפת?
בכל אופן המציאות היא שהכלבה השחורה נותרת חסרת עצם. חטפו לה. היא הפסידה. אם חשבנו לרגע שהשדרן רק מבלבל לנו בשכל, ושהכלבות האלו הן ממש חמודות אחת על יד השניה, גילינו שטעינו. אין ערבות הדדית. אדם לאדם זאב.

סדרת התמונות "Soap in my eyes" של הצלם מוטואה מאטקה יוצרת מבט על מפגש אחר.
בתמונה הראשונה ואולי הראשית, אנו צופים בבחור יושב על אסלה סורה כשמגבת מכסה את פלג גופו התחתון בחד שירוקלחת. ביד האחת הוא מתעססק בפלאפון וביד השניה הוא מעביר סבון / שמפו לבחור אשר נמצא בתוך המקלחת, ושעל פי שם היצירה + פרצופו אני יכול להניח שנכנס לו סבון לעיניים.
3 התמונות הנוספות בעבודה זו הן קלווזאפים שבאים להגיד מיקרו פריימים בתוך התמונה הראשית.
הן מדגישות כל אחד מהבחורים ואת הסבון אשר בו הם אוחזים ביחד בזמן העברתו.
מדוע  הבחור אשר נמצא במקלחת צריך סבון? האם הוא מקבל אותו או נותן אותו לבחור השני? האם החפץ  המועבר בין שניהם  הוא  בכלל סבון? אולי זה משהו אחר?
בכל אופן, קיימת פה העברה. נתינה. עזרה. וכן, יש שיגידו - הוא בכלל מרוכז בפלאפון שלו, הוא לא עוזר, נרתם. אבל  דווקא בנונשלנטיות הזאת, ההעברה המתרחשת נוגעת לי יותר. לפעמים לא נדרש להיות כל כך במאמץ כדי פשוט להושיט יד.

ניק גאלו מעלה לבמה ערב רב של אנשים ונשים אשר נראים בכלל כמו ציורים. בעפרון. שחור לבן. דו מימדיים.
מרוב עומס רואים רק פנים. בלי גופים.
הם מוסתרים אחד על ידי השניה. מביטים החוצה, מביטים לקהל. נגלים. נעלמים.
המון.
המון אנשים.
המון.
המון אפשרויות.
ונראה שאין בכלל מפגש.
רק השתייכות לאותו סוג של חומר ממנו הם נוצרו.
רק נוכחות באותה סיטואציה.
וזה מה שמחבר.
.
.
.
.
.
.
.
על הבמה עולים דני סנדרדון ולהקתו. כל אחד מהן בסטינג אחר עם תפאורה אחרת - החלטה בימתית אשר באה להציג מצב בו כל חבר וחברה בלהקה מופיעים את חלקו מביתו בנפרד. אך בסופו של דבר, הם מביאים את זה לקהל ביחד.
את ביצועם לשיר הנודע "מדינה קטנה" של להקת כוורת (בה היה חבר סנדרסון).
השיר במקורו מתאר את הביוגרפיה של מדינת ישראל. מימי הקמתה ועד התקופה בה נכתב השיר.
ביוגגרפיה - כי לרגעים קיימת האנשה של המדינה בשיר- "מדינה קטנה מתחמקת מצרה" - לדוגמא.
ובאופן כללי בשיר קיימת תנועה בין תיאור המדינה לתיאור החברה בה, כשתיאור החברה נעשה בגוף ראשון רבים. אנחנו.
בנוסף, יש הרבה יחס בתוך השיר למה שקורה בתוך ה"מדינה הקטנה" הזאת. שמתקיימת בתוך עצמה.
תוך כדי הופעתם הנפרדת-משותפת קשה להתעלם מהרלוונטיות של מילות השיר לימים הנוכחיים.
"נחבא כאן ולנצח לא נצא"
"אנחנו בתוכנו"
"יום אחד אם כדאי אולי נצא"
מילים ושורות אשר במקורן התייחסו ליחסים בין האדם (בצורתו הקולקטיבית - חברה) לבין המדינה, מרגישים כרגע מאוד קשורים ליחס בין האדם לביתו. -גם זה עדיין באופן דיי קולקטיבי. עדיין באופן שמתייחס לכך ש- כולנו כמדינה, כל החברה ביחד באותו המצב ביחד (למרות שהוא נפרד).
האיחוד מתחדש. הערבוב בין המושגים בית-ומדינה אשר היו פעם מאוד מקובלים בתרבותה המתפתחת של ארץ ישראל, אשר בשנים האחרונות מקובל ומורגש פחות ופחות - כמו קורא ונברא מחדש דרך ביצועם של סנדרסון ולהקתו.
פתאום שוב יש ביחד. כולנו תחת אותה צורה.

הם מתפזרים.
על הבמה אנו צופים באינסטליישן "בית שראיתי בדמיון" מאת הילה חסין.
על הבמה גליונות נייר ענקיים בצבעים שונים. עולים מהרצפה ויורדים מהתקרה וכמו יוצרים בסופו של דבר מבנה, קומפוזיציה משותפת.
הצורות של הבתים הן כמעט גיאומטריות, ואולי חלק אפילו ממש. אבל הזוויות והקוים לא תמיד ישרים. לא מקובעים.
למבנים יש נפח. לבית יש אויר. לדפים מרקמים וצבעים שונים.
יש שם אפשרות וגבולות דינאמיים.
את האינסטליישן מלווה קולה של חסין ממערכת ההגברה. "כשאנחנו רושמים או מציירים משהו או מישהו נוצרת היכרות חדשה". היא מדברת על כך שהתליך של מהתבוננות ליצירה מייצרים אינטימיות חדשה.
ואז היא גולשת ליחס לבית במציאותנו. מתארת את זה ש"בשבועות האלה הרבה מאינו מייצרים אינטימיות חדשה עם הבית שלנו, הקירות והחפצים שמסביבנו. זה לא תמיד מרגיש נעים, כמו שאינטימיות עם אדם אחר היא לא תמיד יפה או נעימה."
היא מסיימת באומרה שבמוקדם או במאוחר נוכל גם לצאת מהרגעים הקשים עם האינטמיות והקרבה שמעט נכפים עלינו כרגע. אבל ש"בינתיים יש לנו עוד מעט זמן לעבוד על האינטימיות.. על ההיכרות הקרובה והעמוקה עם העולם הקטן שמקיף אותנו...,,
ואם מסתכלים על המבנים באמת אפשר לראות את המורכבות.
את היופי, העקימות, הכהה, הבהיר, הקרוע, הישר.
את ההזדמנות שנייה להתבונן ולשקוע
ולהכיל את האפשרויות השונות
בהיכרות העמוקה שמתרחשת
בתוך הקירות האלו
עם הבן אדם הנוסף שאיתנו
שלרגעים נושיט לו יד
ולרגעים הוא יושיט אותה לנו
ואולי נגנוב לו את העצם
ולא נוכל להכיל
ונאבד אחד בתוך השני
עד שיישארו רק קווי מתאר
ואז כשהכל יהיה פשוט ובהיר
ומצוייר בעיפרון
נשיר שניה שיר ישן
שיחזיר עטרה ליושנה
שיביא אותנו הביתה.