DAY 6

29/3/2020






המסך עולה.

לביא עובדיה מופיע בלי חולצה ושואל האם עליו לוותר על השיער?
התחלה מפתיעה להיום. ועם זאת. אני יכול להתחבר מאוד.
התקופה מאוד מבלבלת. שינויים ומהלכים של מנהיגים. אנשים חולים ומתים. ולהרבה הרבה אנשים בעיקר התהפך והשתנה כל סדר היום-יום. וכשאתה לא פוגש אנשים. בקלות אפשר לעבור ממצב של טיפוח החיצוניות למצב של הזנחה.
ואני בעד הטיפוח. גם אם לא פוגשים אנשים. אלא בשביל עצמך.
עובדיה ממשיך לעמוד בצד  הבמה כאשר ללא כל התראה מוקדמת גם היום מגיע אלינו הכוריאוגרף אורי שפיר.
(נראה שכל הסגר לא משפיע עליו, והוא ממשיך ליצור ולהופיע בכל מחיר)
היום, שפיר באופן מפתיע מצליח להביא מברודוואי את ששון גבאי ולהחיות מהמתים את רונית אלקבץ.
הם עושים העמדה מחדש לקטע מתוך הסרט "ביקור התזמורת".
הפאנצ'ליין של הקטע הוא חד משמעי, ועולה ניחוח של ביקורת ורלוונטיות לימינו אנו כאשר אלקבץ אומרת: "נוט קאלצ'ר, נוט איזרעאלי קאלצ'ר,נוט עראב קאלצ'ר, נוט קאלצ'ר אט אול." אין תרבות טוען שפיר.
במימד הפולטי אני מבין את הזעקה. במישור האישי אני חייב לטעון הפוך. וזאת אפילו אך ורק לאור העובדה ששפיר מוכיח לנו בימים האחרונים שוב ושוב כי האמנות שלו חיה ובועטת ושאף חיידק לא יעצור אותה.

כתגובה שב אלינו אריק (הידוע מהצמד 'אריק וחתולתו' - עיינו בDay 1) ותולה פוסטר ענקי על הבמה.
לפוסטר מסגרת אדומה ובתוכה כתוב באותיות שחורות ועבות: "ITS LIKE THIS NOW". - ונראה לי שהוא התכוון שפשוט צריך לקבל את זה כמו שזה. על כל המשמעויות. כי ככה זה כשאומרים לך ככה זה. פשוט אין מה לעשות חוץ מלקבל. לא להלחם. ועם עצמי במישור האישי תוהה לעצמי מה המסגרת של הככה זה? ואיך אני מבין איפה לא להלחם? או אולי איפה לפחות אפשר לנסות לעצב מסגרת?
אחרי שסיים להדביק הוא יורד מהבמה ועולה אור על מרפסת גבוהה בצד שמאל של הבמה.
על המרפסת מופיע שוב אמן שההתארחות שלו במופעינו היא דיי קבועה - אלברטו גסטוסו והאורגן. הפעם הוא מנגן את נעימת השיר "City of star" מתוך המיוזיקל הידוע לשמצה במוחי -"לה-לה לנד".
הפעם אני לא כל כך מצליח להסחף אחרי אלברטו. אולי בגלל ההקשר הכה קיטשי וחיי בסרט שנעימה זו מעוררת בי (לסרט). וכמה שאנסה להיות אובייקטיבי, אני פשוט לא וכמו שנאמר 'איצ לייק דיס נאוו'.
אך מי שכן בוחרת להסחף אחרי גסטוסו ולהיות לרגע איתו באותה רוח היא אופיר שלומי.
אופיר משחקת עם חברותיה מתחת למרפסת במשחק הילדים הידוע "כמה ילדים יהיו לך?". החוקים של המשחק הזה הם שילדה א' זורקת על חולצתה של ילדה ב' קובץ של שיבולי שועל. ואח"כ סופרים את כמות השיבולים שנתפסה על החולצה של ילדה ב'. כמות השיבולים שנתפסו הם התשובה לשאלה אותה שואל המשחק.
נראה שלאופיר יהיו 2 ילדים. אני מקווה שהיא מרוצה ומאחל לה בהצלחה!

הסצנה מסתיימת בסוף הנגינה של גסטוסו ועל הבמה עולים אסי עזר ואלה-לי להב (אשר הגיעה למקום השני בתחרות קדם האירוויזיון הישראלי השנה).
אלה-לי היא בת 16. וכל הראיון מסתובב סביב זה שאלה-לי מפחדת להיעלם. ולא בגלל הידבקות פיזית בחידק. לדבריה: "אני רק יצאתי מתכנית תכנית. (זאת לא טעות בהקלדה, ככה היא באמת אמרה) באתי להוציא שיר ואז באה הקורונה ועצרה לי את זה". - ואני נתקע על לך. הקורונה באה לעצור -לך- את זה.
מכאן איבדתי אותם. לא רק בגלל שהיה חוסר סנכרון הזוי בין תנועות הפה שלהם לבין המילים שלהם אותם שמעתי. אלא בגלל שהכל היה הזוי. מרגע לרגע הבנתי שזה לא לגמרי ראיון אלא יותר כמו שיחקת קוואצ'ינג של אסי עזר לאלה-לי.
ועם כל הכבוד לאלה-לי (שאני חייב להודות שבהרבה משלבי הכוכב הבא לאירוויזיון היא הייתה הפייבוריטית שלי) ולאסי, היום הרגשתי שהם קצת חיים בלה-לה לנד.
אסי גימגם, אלי-לי אמרה על נועה קירל שהיא "מקצועית למות".
ובקיצור הראיון הזה לא כיבד. לא את עצמו ולא אותנו. בעיקר כי גם -לנו- הקורונה באה ועצרה דברים.
ואם אתם עושים את המאמץ ועולים על הבמה כדי להמשיך לנו דברים. בבקשה תכבדו את המעמד.
את הקודש שבטקס ההופעה. בכיאת. אנשים הקדישו מזמנם ובאו לצפות.
אז בחרתם ללכת על אימפרו ולא לעשות חזרות, לפחות תתאמנו על הטכניקה.
גם אילתור זה לא עניין של מה בכך, ואנחנו קהל אינטליגנטי. אז אל תזלזלו.
והכל נאמר באהבה גדולה. פשוט, להבא...
תודה.

הזוג המבולבל יוצא מהבמה וכמו בכל פריים טיים, הם לא יוותרו על הזדמנות לפרסומת.
אז פרסומת של סמסונג TV נשמעת במערכת ההגברה, אבל אל מולנו בו בזמן אנחנו רואים הודעה על מותו מקורונה של השחקן מארק בלום. בחיים שלי לא ראיתי הודעה לציבור על מותו של אדם כשברקע מתנגנת פרסומת. זה לרגע מזעזע אותי,
אבל אני מתעשת ולא מבקר. מזכיר לעצמי שאני בתרגול של לא להיות מופתע מכלום בימים אלו. אני מתרכז בלקבל - איצ לייק דיס נאו.

לאחר הפרסומת מתחיל רצף של 4 יצירות סולו קצרות.

הראשונה היא מונולוג של נינה מגדלנה בוימר. נינה היא אחות בבי"ח בברלין. והיא קורעת את ליבנו כבר במשפט הפתיחה שלה בו היא מבקשת מהקהל להפסיק למחוא לה כפיים בסוף כל יום, ושנשים את הכפיים שלנו במקום אחר.
בוימר מציגה מופע של יאוש וקושי מעבודה במערכת הרפואית. היא מתרעמת על כך שכבר תקופה ארוכה עוד לפני המגפה הן היו במאבק על שכר יותר הוגן שלא צלח. ועכשיו עם שכר נמוך, חוסר כבוד ולחץ במקום העבודה -היא והקולגות שלה אמורות להיות הגיבורות? ככה מתייחסים לגיבורות?
עם משחק משכנע, צנוע, ומלא באמוציות - היא מסיימת את המונולוג ויוצאת מהבמה כשהקהל מוחא כפיים ושאגות של עידוד.

יצירת הסולו השנייה היא מפתיעה. הכוריאוגרפית רוני חדש (אשר בכל יצירותיה הקודמות השתתפו בני אדם) מעמידה יצירה על חתולה בשם "תוהה לפעמים על ההומור שלי". נראה שהתקופה האחרונה משפיעה מאוד על חדש. ולא רק בגלל שהמופיעה היא חתולה. בד"כ איכות תנועותיה של חדש היא של תנועות מהירות, מפרקיות, שבורות וקיפוליות.
הפעם התנועה איטית. ביצירה זו אנו רואים חתולה עם עיניים עצומות שבתנועה איטית מאוד מרכינה את ראשה.
מרגע לרגע אנו מבינים שהחתולה פשוט נרדמה, ולבסוף היא נוחתת עם אפה על הכרית. אנו שומעים את חדש במערכת ההגברה "נרדמת על האף שלך". החתולה מתעוררת ופוקחת עיניים. בלק.
אמנם היצירה איטית. אך צחוקה של חדש, וההעמדה על חתולה ולא על בנאדם הם אלמנטים הומוריסטיים בעיניי.
ועם זאת. אני מרגיש שהתוכן הוא רציני. נראה שחדש באה להייתחס באירוניה לעייפות המצטברת ולהירדמות על האף שהסגר הביתי מייצר באדם.

הסולו הבא הוא של ניצן מרגליות.
שם הסולו הוא "last year same mood". הסולו מאוד מדבר בעד עצמו ואני מאוד ממליץ לצפות בו. מרגליות עובר במהירות ובקטיעה בין מצבי רוח קיצוניים ושונים זה מזה. צחוק. חבטות באויר עם גפיו השונות, היאבדות בחלל, שעמום, חוסר נוחות. מרגליות הוא פרפורמר משובח. ואני בטוח שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים להזדהות בקלות ולהתרגש מיצירתו.

היצירה האחרונה היא מונולוג של גיל רבי.
גיל בא לספר לנו שהיום הוא בן 30. ומה שקורה במונולוג הוא שבעצם גיל מרחיב על כל אחת מהמילים המרכיבות את המשפט "אני בן 30".

אני חייב להצטער על כך שהמונולוג של גיל נקטע בגסות וירד עליו המסך עוד לפני שהוא סיים את מה שיש לו להביא על המילה השניה. אבל אין מה לעשות. שואו מאסט גו און, ויש חוקים. מתוקף הנסיבות נחשפנו בשלמות אך ורק למילה הראשונה ולכן רק אליה אתייחס. אבל אני בהזדמנות זו כן ארים לגיל ואמליץ לכולכם לעקוב אחרי ההופעות שלו. ניתן למצוא אותו תחת השם Gil Rabi  באתר הידוע -"ספר-פנים".
בכל מקרה.
אני - גיל מתאר מאוד יפה איך המירוץ אחרי הגשמת העצמי שלו קיבל פתאום פוס משחק רציני. אבל בשונה מאלה-לי הוא לא מבכה או מרוכז בתחת של עצמו. הוא "די עף על זה". ומעבר לזה הוא מתאר איך האני שלו הופך מיום ליום להיות אנחנו. איך הוא קולט שכולנו באותה סירה. אפילו ביונסה. ולמרות שאני לא בטוח שלביונסה יש אותם תנאי בידוד כמו שלגיל יש, אני עדיין מאוד מתחבר לקו המחשבה.
גיל ריגש אותי כשחתם את העיסוק במילה אני במשפט "נראה לי שהיינו זקוקים לזה. יודע על עצמי שלגמרי"

ואני יודע גם על עצמי שלגמרי.
ותודה גיל שעזרת לי לרגע לחשוב ככה. על האנחנו הזה.
כל כך קל לי להיות להיות מרוכז בעצמי. במה הקורונה עשתה לי.
ולבכות על זה.
והאמת שגם זה לגמרי מותר.
אבל ככה כל כך קל לשכוח,
כשבעצם כל כך חשוב לזכור
שאנחנו לא לבד.