DAY 16

8/4/2020


המסך עולה.

לפני שנדלק האור אנו רואים הקרנה על הקיר האחורי בה כתובות שתי המילים: "ברלין, היום". האור נדלק ואנו רואים שהבמה מחולקת לשניים על ידי קיר שקוף ועבה.
ישר עולה הרפרנס הברור לחומת ברלין, אך ברלין של היום לא מחולקת למזרח ומערב.
בצד השמאלי אנו רואים כיתה ריקה של בית ספר יסודי, הכיסאות מורמים על השולחנות ואת האבק אפשר לראות אפילו ממקום מושבנו בקהל. בצד ימין אנו רואים בית של משפחה. 2 אימהות ו3 ילדיהן לבושים בפיג'מה. הרבה בלאגן בין הילדים, אשר רצים וזורקים אוכל אחד על השניה. לא ברור אם הם צוחקים או בוכים, אבל כן ברור שהווליומים בחדר גבוהים מאוד. לגבי מצבן של האמהות אי אפשר להתבלבל - הן פשוט מותשות וחסרות אונים לנוכח הבלאגן והמשך של תקופת הסגר, אשר עדיין לא ברור מתי היא תגמר פה כי ממשלת גרמניה מחכה להמלצות ממכון רוברט קוך (מכון מחקר פדרלי בגרמניה אשר אחראי על בקרה ומניעת מחלות) לגבי הצעדים הבאים אשר על גרמניה לנקוט בהתמודדותה עם המגיפה.
מכיוון שהמלצות אלו צפויות להנתן רק בשבוע הבא, כרגע שוררת אי וודאות גדולה בגרמניה, והתמונה שמוצגת לפנינו באה להאיר היום את הזרקוק על חווייתן של המשפחות הצעירות לאור המצב הנוכחי.

בעוד בגרמניה מתכוננים אט אט לחג הפסחא, ומקווים שלאחריו יתחילו כבר בחזרה לשיגרת החיים הנורמאלים, בישראל חוגגים היום את ליל הסדר תחת הסגר.
61 כוריאוגרפים החברים בעמותת הכוריאוגפים עולים לבמה בזו אחר זה ביצירה לכבוד חג האביב.
כל אחת ואחד מהמשתתפים ביצירה זו עולה עם קטע סולו קצר כאשר כל סולו מתחיל בפוזיציה פיזית בה הסתיים הסולו שלפניו ובעצם כך כל היוצרים מיצרים המשכיות בין סולו לסולו.
מסולו לסולו התפאורה מתחלפת ונראה שרובם רוקדים בביתם, אך חלקם גם בסטודיו או בחלל חיצוני - טבע / חצר. ומעבר לתפאורה אפשר להבחין גם בהבדלים בשפה התנועתית של כל סולו, שכן לכל יוצר שפה ומקום משלו.
למרות כל הבודדות שבמופעי הסולו בהם כל אחד ואחת נמצאת לבד במקום אחר, עדיין מצליחים היוצרים לטוות חוט אחד אשר ממשיך ומחבר בין כולם.
היום בישראל אסור לנסוע מעיר לעיר. למשפחות אשר לא גרות ביחד אסור להפגש בכדי לחגוג את חג החירות. כולם סגורים בביתיהם כשמרחק פיזי מפריד ביניהם. כנראה שיהיו הרבה ארוחות חג אינטרנטיות. אבל האם מפגש שכזה באמת מצליח לגשר על המרחק הפיזי? אני מרגיש שאולי יותר ברמה הרגשית מאשר ברמה הפיזית (אלמנטים אשר לרוב אני ממש מוחא על ההפרדה ביניהם).
ולגבי הרמה הפיזית, אני חושב שאולי פה נתנו הכוראוגרפים, אפשרות פואטית וחדשה לקיים בתוך מציאות זו קשר פיזי אחר, שאולי בכלל לא היה נולדת אלמלא הנסיבות.

לאחר המופע של עמותת הכוריאוגרפים, עולה הרקדנית והיוצרת יעל ציבולסקי עם מופע מחול נוסף.
על הבמה תפאורה של יער. קולות ציפורים ונשימות נשמעים למראה ציבולסקי הנעה בין העצים הגבוהים אשר צמרותיהם אנחנו בכלל לא רואים.
בהתחלה היא לבד. כמו בודקת, מחפשת ואולי אפילו מעט מהססת לגבי המקום.
וכשמצטרף אליה עוד רקדן חתיך חסר חולצה, הבדיקה נעשית של שניהם, אך פחות כלפי המקום, ויותר אחת כלפי השני. כמה קרובים אפשר? איך אפשר לגעת ולהרגיש את האפשרות לקרבה ולהתחברות?
לבסוף נוצרת הזדמנות קצרה,- להיות, להרגיש, להניח ראש על...
ומשם גם כשהחתיך כבר לא נמצא, אפשר לאבד פוקוס ולהתמסר לגודלו (הפיזי והרוחני כאחד) של היער.
יעל מסיימת את הסולו ונאבדת בתוך יופיים וקסמיהם של היער ושל עצמה.
וללא רגע מיותר נכנס הכוריאוגרף סהר עזימי אשר צועק לעבר הקהל: "אין תנועה!".
סהר מסתכל על הקהל הדומם, כמו מחפש מהם תגובות אשר לא מגיעות אליו. אז הוא חוזר וצועק כשידיו אוחזות בראשו "אין תנועה!".
אני תוהה האם להגיב. נראה לי אולי לרגע שזאת הופעה שמבקשת תגובה והשתתפות של הקהל. אבל העניין הוא שלא ברור לי לגמרי עד הסוף איך אני בכלל אמור ויכול להגיב למשהו שמצד אחד מוגש בצורה כל כך חד משמעית ומצד שני התוכן כה פתוח שבעצם לא כל כך ברור לי למה עזימי מתכוון בזעקת ה"אין תנועה!" שלו.
הוא מתכוון לעמיתיו אשר רקדו עד כה? הוא מתכוון למציאות התקועה? לתנועות הנוער? לתנועת הכבישים והרכבות?
ואולי זה מה שהוא בא לעשות, לזעוק זעקה שמרוב שהיא לא תהיה ברורה, היא תעורר מחשבה עצמית של כל אחד מהצופים לגבי הדברים שתקועים בחיינו.

על הרוח המבהילה של עזימי רוכב ומצטרף מר בנימין נתניהו.
גב הבמה מתמלא בדגלי ישראל בעודו נושא נאום.
הוא מפחיד אותנו כמו שהוא הכי אוהב: "התמונה בכללותה מוסיפה להיות קודרת, מאות הלוויות באירופה בכל יום... ....הסופה הפראית הזאת של פעם ב100 שנים (אצבעתו המורה מבהילה גם היר ברגע זה) גובה קורבנות ברחבי העולם, (ראשו נע ונד כלא מאמין בפאוזה ותוך כדי שהוא אומר-) גובה קורבנות מכל שכבות העמים (שתי ידיו נעות כמדגישות את הכל בתנועה שיותר מזכירה ביטול ומחיקה)...,,
אבל הסקשן אותו הכי אהבתי היה כשאמר "אבל מי שחושב שאפשר לסיים את ה (פאוזה ארוכה) משבר של הקורונה ב - זבנג וגמרנו, מי שחושב כך - טועה טעות מרה,,
אני רק רוצה להניח את העובדה שבסקשן זה התנועות אשר ליוו את המילים "זבנג וגמרנו" והתנועות של המילים "טועה טעות מרה" היו זהות. ומעבר לשתי תנועות אלו, חשוב לי לציין שלא היו עוד תנועות מובהקות. לי אישית, קשה להמנע מניחוחות האיומים העדינים וניחוחות ההפחדה.

בשלב זה הקהל כמובן לא שתק וזרק עגבניות על נתניהו וסילק אותו מהבמה.
טנקס גאד.

חבורה של חתולים עומדים בחלק האחורי של הבמה כשקיר עשוי ניילון נצמד חוצה את הבמה לרוחבה, ומפריד בין חלקה הקדמי והריק של הבמה לבין החלק בו נמצאים החתולים.
הדמיון וההקשר לסצינת הפתיחה ברור מאליו.
אנו צופים בחתולים התוהים והמבולבלים מבעד לקיר הניילון שחוסם את דרכם ומשאיר אותם תקועים במקומם.
ממערכת ההגברה אנו שומעים צחוק של אישה אשר אינה נמצאת על הבמה.
תנועת ראשיהם המגעלית של החתולים כמו ביוניסון אשר כאילו עוקבים אחרי משהו שאני לא רואה מבלבלת אותי. כמו אותם. חלקם תקועים מאחור, וחלקם מנסים לפרוץ את קיר הניילון.
משחקים אשר נזרקים לעברם אך בתוך חלל הבמה השני כמו מתגרים בהם.
יש פה סוג של אח גדול. שמשליט מציאות עם חוקים לחתולים הסגורים.
חתול אחד מצליח למרוד, לפרוץ את הניילון ולברוח. והאחרים רק בודקים אפשרויות. אחד אחר שאינו מצליח ממש בוכה. ולבסוף נגלית אלינו אחותנו הגדולה כשאנו רואים רק את רגליה הגדולות הנכנסות לחלל הבמה, ולאחר מכן את ידה הענקית, מושטת וסוגרת את החלק שנפער בקיר הניילון כשהחתול ברח. ובכך היא סוגרת את החתולים להשאר בסגר.
עד מתי? לא נדע.
כנראה שהם לא ייצאו משם ברגע.
קצת כמו כולנו.
ואני מרגיש שנשאר לי להשאר בבית ולהסתכל על האביב ועל החירות,
ולהקשיב למקבלי ההחלטות שצוחקים בצחוק מרושע.
והכל מבעד לקיר הניילון שלי
שמפריד בין חופש התנועה המצומצם,
לבין כל מה שמהתל.