DAY 4

27/3/2020




המסך עולה

הבן של המלכה אליזבת. יורש העצר המלכותי - פרינס צ'ארלס בכבודו ובעצמו עולה משתעל על הבמה. ומודה -
יש לי קורונה.
שקט באולם. אזרחי אנגליה רגילים לשבת בתיאטראות הווסט אנד ולצפות במיוזיקלס, אך הפעם הם צופים במלך הבא שלהם, כשהוא נושא את הנגיף שממית אלפי אנשים בעולם.
כידוע לכולנו, צ'ארלס נמצא בקבוצת סיכון.
הוא משתעל ומשתעל. עד שלצידו עולה העיתונאי הבריטי רוברט הארמן - הידוע כמקורב למשפחת המלוכה. לצידו, אך שומר על 2 מטר ביטחון ואומר לנו שאין לנו מה לדאוג. אם צ'ארלס שרד כדורי ירי שנורו לעברו לפני 26 שנה באוסטרליה הוא ישרוד גם את הקורונה.
ברגע זה צ'ארלס מתחזק ואומר שהוא שמח על ההזדמנות שניתנה לו להכיר את הנגיף מקרוב וכך להכיר ולדעת איך הוא משפיע על אנשי העולם.
ובכל זאת. אי אפשר שלא להרגיש את הדרמה. חיידק קטן ובלתי נראה לעין בלתי מזויינת תוקף גם את רמי המעלה.
מי אלו רמי המעלה האלו? הוד רוממותם?
בעלי הדם הכחול הם בסופו של דבר כאחד העם.
כמה שיהיה נוח לנו לחשוב, וכמה שהם יגידו שהם חסינים לכדורים. הם לא חסינים להכל.
הקורונה של חיינו נדבקת ודוגרת גם בהם.
היוקרה תתפרק גם אם כולם ינסו לאחוז בה.
המסך יורד.
ועולה שוב.
מטבח של מסעדת יוקרה בתל אביב עושה משלוחים של האוכל היוקרתי שלהם, אך התמונות נראות לא יותר טוב מסושי שמוכרים פה בקופסאות בסופר.
במטבח המסעדה אנחנו רואים את האמן עומר אבן פז מתחיל לשחק עם נייר כסף.
הוא ממשיך לפסל אותו ולספר לו על הרגשות המורכבים שיש לו כלפיו. מצד אחד הוא מאוד נהנה לעבוד איתו ומצד שני הוא גם מאשים את נייר הכסף בזה שהוא לא מוסרי. הוא מזיק לסביבה.
המונולוג הקצר נקטע. עומר יוצא מהבמה.
פרסומות של קנקן בריטה נשמע ברמקולים. מזכיר לנו לשתות מיים מסוננים בימים שכאלה.
עומר נכנס לבמה עם מזוודה (רקוויזיט שבטח בא לספר לנו על מסעותיו של עומר באירופה. בין היתר הוא למד בלונדון, בימים בהם הנסיך צ'ארלס ניסך לו בכיף ובלי שהייתה לו שום קורונה להתרברב בה)
עומר מגיע למרכז הבמה ומוציא מהמזוודה הענקית פסל של קוף מנייר אלומיניום. חצי מת. כלומר, באיברים מסוימים אנו רואים רק את השלד שלו ובאיברים מסויימים אנו רואים אותו בשלמותו.
נראה שעומר מראה איך מתוך המטבח. איך מתוך המקום בו אנחנו אמורים להכין אוכל, את הבסיסי לחיינו, איך משם הוא מנסה לצאת מהאנושי למה שהיה לפני האנושי.
אני חושב שהבנתי, אך לא כל כך הרגשתי, בכל זאת - זה כה וירטואלי הכל.
ברגע שאבן-פז סיים להעמיד את הפסל הוא עוזב את הבמה. עוד פרסומת של בריטה קנקן לסינון מים נשמע במערכת ההגברה ולאחריו נעמד ליד הפסל הפרופסור עדי וולפסון.
עדי מסתכל על הקוף המשולד. הוא אומר לקוף: בני האדם חושבים שהם שולטים בכל הא? בטבע. במשאבים. הם חושבים שהכל נברא עבורם.
הוא זורק על כולנו משקפי וירטואל ריאלטי ובהן אנחנו צופים במיצג שיצר וולפסון, בו אנו יכולים לראות כמויות של מיני בעלי חיים וצמחים שנכחדו ב40 השנה האחרונות בעקבות השתלטות האדם על משאבי הטבע.
מצמרר.
בסוף הסרט המסך שחור ואנו שומעים את הפרופסור אומר לנו: הקורונה שהתפשטה ובעצם הגיעה אלינו מבעל חיים כזה או אחר באה רק ללמד אותנו ולהזכיר לנו שהאדם הוא חלק ממארג טבעי, גדול ומורכב יותר. היא יכולה ללמד אותנו שיעור בצניעות ואחריות, ובעיקר להזכיר לנו שלטבע חוקים משלו." (עוד פרסומת של בריטה)
אני מסכים.

מתוך החושך אנחנו קמים לשתות מים מקנקן הבריטה, ורואים בפואיה את אסף אהרונסון עומד עם פיג'מה ומקריא בגאון אך גם בעייפות 10 דקות מתוך ספר. בסוף הוא מבטיח שיעשה את זה מעכשיו כל ערב.
אני רגיל לראות את אסף מופיע בקונטקסט בימתי של מחול, לא של הקראת סיפורים.
אבל גם את עצמי. ולכן יש פה דאבל בלבול.
בחצר התיאטרון עומדת הכוריאוגרפית יסמין גודר עם תמונה מתוך היצירה הקודמת שלה "מתרגלים אמפטיה".
היא מספרת שהיום הייתה אמורה להיות הבכורה של יצירה חדשה, יצירה ממשיכה ליצירה הקודמת.
שהיום היא ביחד עם הפרפורמרים השותפים ליצירתה היו אמורים להושיט יד. להסתכל בעיניים זרות מקרוב. להזמין אנשים להתקרב, לתרגל אמפטיה.
היא לא מצליחה לתפוס איך הדבר שהם חשבו שיהיה הצעה למשהו חדש וטוב הפך להיות משהו שרק לחשוב על לקיים אותו הוא דבר בלתי נתפס ומסוכן בימים אלו.
היא תוהה איך האקט הזה ייתפש כשהם יעלו אותו בסופו של דבר בתקופה שאחרי. בפוסט טראומת הקורונה.
אני מתקרב לידה האוחזת בתמונה. מביט עליה מקרוב.
וכבר עכשיו התמונה הזאת נצבעת לי בצבעים אחרים. החזקת הראשים נראית לי כמו מתוך מצב של מצוקה.
אני ממשיך ללכת.
אני רואה אל מולי את שרון צוקרמן (מנהלת התכנית ללימודי כוריאוגרפיה במרכז כלים) עושה מיצג עם תמונות ומלבני בטון, כואבת את הגעגוע לתלמידים ולגופים בממשותם.
אחרי שאני רואה את המיצג של שרון אני מחבר בין הנקודות. נזכר באסף, וביסמין... ופתאום אני קולט איסוף של חבריי ומכריי מעולם המחול ישראלי, מפוזרים לאורך שביל היציאה מהתיאטרון כמו רוכלים. לכל אחת ואחד מהם את הפינה שלהם, בה הם עושים דברים אחרים שהם לא מחול. הם מופיעים. כמו שכולם מופיעים בימים אלו. אך הדרכים הן אחרות, אלטרנטיביות. לא בתצורתם הטבעית.
בהמשך השביל ברחבה אני רואה גם את גלעד ירושלמי שחוגג את היכולות שלו להיות בנחת בקרבת ניחוחות גופו (ללא דאודורנט ועם הרבה פלוצים). ובסוף בסוף את שלומית פונדמינסקי.
שמאוד נגעה בי.
היא מציגה לא את עצמה, אלא את חברתה-שותפתה עינת גנץ.
פונדמינסקי משתפת שתהתה איך להציג את עינת ביום הולדתה: האם להציג אותה עפה באויר, או מרימה רגל גבוה.
אך בסוף היא החליטה להציג אותה שקטה. נחה.
תודה שלומית.
מכל היוקרה והחוזק והעצמה של המלוכה והטבע והמדע והאמנות והנגיף אליהם נחשפנו היום-
לפעמים נחמד לי גם לא לדעת,
לא לעשות מעשה,
לא להיות חשוב,
לא להסתכל בפליאה על החשובים והיודעים.
אבל עם זאת כן להיות.
ולהיות פשוט במנוחה,
בשקט.