DAY 11

3/4/2020




המסך עולה.

לפנינו על הבמה דלת של בית מדרש. מעל הבמה על מסך כתוביות כתוב "בני-ברק" לפני שבוע.
על דלת בית המדרש שלט ובו כתוב בעברית " על-פי הוראות משרד הבריאות בית המדרש סגור" ומתחת להודעה זו כתוב ביידיש " לפי הוראות הממשלה. בית המדרש פתוח לרווחה, בואו ללמוד ולהתפלל".
אנשים הולכים ברחובות.
ואנו יכולים להבין כי תמונה זו באה להמחיש שלפני שבוע הרבנים ותושבי העיר החרדית בני ברק לא כל כך שמו על הנחיות הבידוד אשר היו קיימות באותו הזמן.
בלק.
על המסך מעל הבמה משתנות הכתוביות ועכשיו כתוב בו "בני-ברק. היום".
אותה דלת של בית המדרש נטולת השלט לפנינו. ומנעול גדול עוזר לנו להבין שבית המדרש נעול כעת.
אין אנשים על הבמה. המצב בעיר התהפך. קולו של כתב עיתון הארץ נשמע במערכת ההגברה: אסון הומניטרי בעיר בני-ברק, מעל 900 חולים בעיר.
אל מרכז הבמה עולה בחור חרדי בן 38 ואב ל-3. שלומי שמו.
שלומי (תושב העיר) פותח במונולוג בו הוא מסביר ומספר לנו על המצוקה אליה נקלעו תושבי בני ברק.
הוא מספר כי בד"כ בימים אלו שלפני חג הפסח רחובות העיר מפוצצים באנשים אשר מתארגנים לחג. אבל עכשיו אין כלום.
הוא מספר שחברות משלוחי האוכל הפסיקו את המשלוחים בתוך העיר. ושטכנאי בזק גם הם לא מגיעים.
ועוד לפני התארגנות לחג הפסח. היום יום שישי, ערב שבת. לאנשים אין אוכל לשבת. - מצד אחד עושים הסגר אבל מצד שני לאנשים אין איך להביא אוכל הביתה.
ומכל המצוקה (אשר באמת נגעה לליבי) הפתיע אותי לקלוט את עצמי נתקע על משפט אחד במונולוג של שלומי בו הוא אמר: "אבא שלי לא יוצא למניין. זה משבר עצום בשבילו". ולמרות שאין לי יכולת להזדהות עם תוכן האמונה.
לכל איש יש את האמונה שלו. את מה שמחזיק אותו בכלל, ובימים אלו בפרט. את הדבר הרוחני שעליו הוא מצליח לרכוב את התקופה הזאת. ואביו של שלומי לא יכול לקיים את הדבר, את האמונה שלו.
ואח"כ ובנושא הקודם שלומי סוגר את המונולוג שלו בדרישה ל'כל המעוניין': "תעשו הסגר, רק תביאו אוכל הביתה"

בלי אוכל, ובלי רוח במפרשים משתנה התפאורה במהירות ואנחנו מגיעים לבית בו נמצא בן-ציון פורת.
על מסך הכתוביות למעלה כתוב עג'מי, יפו.
על הבמה, אנחנו צופים בהתמודדותו של בן-ציון עם הבידוד.
הוא בשונה משלומי לא מפגין קשיים בהשגת לחם, וחוגג את מה שאפשר.
הוא עושה פרפורמנס של הרמת משקולות עם תכשיטים אותם הוא עוטה במקומות לא בהכרח קונבנציונאלים.
הוא הרים מסיבה עם 2 תקליטניות שמנגנות אך ורק לו.
לאחר מכן, הוא רוקם רקמה בזמן שהוא מאזין למוזיקה קלאסית, ולבסוף מעשן ומשתזף בשמש במקום שבקלות הייתי יכול לדמיין שנמצא בקירוב לבריכה.
בן-ציון פורת מפגין איך במרחק אווירי של קילומטרים בודדים מהאסון ההומניטרי המתחולל בעיר החרדית אפשר לקיים אלטרנטיבה לבהלה, להניח פנינה בסטייל במקום לא צפוי. ולשמור על גוד-ווייבז וביינג.

כהמשך כמעט ישיר, מגיעה עוד הפגנה של נחישות אל מול המצב.

על הבמה עלה הכלב רובין אשר קופץ מעל מספר מכשולי נייר טואלט.
מפעם לפעם, ממכשול למכשול - עולה רמת הקושי והגובה של המכשולים עד שבמכשול האחרון רובין פשוט עובר דרכו.
ברקע מנוגן השיר "Level up" של היוצרת Ciara. אשר להבנתי מתעסק בהתגברות על מכשולים, וכשהמכשולים עשויים נייר טואלט אין צורך להסביר את הרפרנס לרוח התקופה. כן. בפרפורמנס שלו רובין אומר לנו בקול וברגליים חזקות שהוא קופץ מעל כל קורונה. עובר דרכה ושובר אותה ללא שום פחד.

אל חגיגות ה-הכל בסדר מצטרפת אלינו יוצר המחול רביד אברבנאל עם הסולו החדש שלה "What a strange times to celebrate a birthday" אשר מתרחש לצלילי השיר הנודע "Don't you worry 'bout a thing" של סטיבי וונדר.
אברבנאל ממלאת את הרצפה במים, וכשהיא לבושה בבגד ים היא מבצעת את הכוריאוגרפיה אשר מבוססת על מה שנראה כמו טכניקת החלקה המבוססת של עבודת רצפה.
רביב נהנית ושמחה ומתמסרת להתגלשויותיה על הרצפה לאורו של יום בהיר ומלא ברוח. ועם הרוח הזאת,  אשר עוברת גם דרך צמרות העצים וגם בלילה היא כמו אומרת לי - אל תדאג משום דבר, את הכל אפשר להחליק.

לאחר שירדה מהבמה, עולה בלי לחכות רגע נוסף הכוריאוגרף אורן לאור. (ואולי מה שיעשה הוא תגובה ישירה לסולו של רביב?)
לאור עולה לבוש במשקפי שמש בעלי שלושה משקפים. שניים מהם במקומות הרגלים, ועוד משקף נוסף שמגן על העין השלישית (זאת שרואה הכל). הוא מתחיל במונולוג אשר מלווה בתנועות גוף אשר נראה כי הן באות להדגיש מילים מסויימות אותן הוא אומר.
במונולוג הוא פונה לאמנים. והוא פותח אותו במשפט "תפקידו של האמן-יוצר יכול להיות אך ורק זה של המהפכן".
הוא קורא לאמנים להפסיק או להרוס את ההתעסקות באסתטיקה ריקה מתוכן ומשעממת, - בתוכה (או בנוסף) הוא גם כולל גם אמנות המונעת מדחפים יצירתיים אשר נמצאים בלא מודע.
ומה כן? לאור קורא לאמנים מכל הסוגים לזנוח את התפיסה (אשר הוא קורא לו אשליה) שאמנות יכולה להתקיים רק לשם האמנות, או שאמן יכול להיות מנותק מהקונפליקט ההסטורי בתוכה האמנות שלו מתקיימת.
בנוסף הוא קורא לעצב אמנות חדשה שתהיה נשק במאבק לקראת עולם חדש ונעלה.
הופעתו התיאטראלית של לאור העלתה בי שאלות. הדמות אותה גילם, וההידרה שלה ושל מילותיה גרמו לי אפילו לנסות לבדוק אם מדובר בטקסט מקורי או בטקסט אשר לקוח מאיפשהו (לא מצאתי מקור אחר, ולכן אני מניח שמדובר בטקסט מקורי).
את הדיון על מה תפקידה של האמנות אפשר לקיים שעות על גבי שעות. ואני יכול לשתף שביני לבין עצמי דעתי משתנה באופן די תכוף. אז בקום לנקוט עמדה / לצודד או להתנגד אל מול דבריו של לאור. אני פשוט אשאל בכתב רם שאלות שעלו לי. מי מחליט מהי אסטטיקה ריקה ומשעממת? האם אמנות אשר נובעת מהלא מודע של האמן היא בהכרח לא תהיה פוליטית? במה היית מעדיפה לצפות? - באמנות אסטטית חסרת הקשר פוליטי או באמנות פוליטית חסרת בסיס אסטטי? האם קיים אמצע בין אמנות אשר מתקיימת לשם ובתוך עולם האמנות לבין אמנות פוליטית?
ובטח יש עוד הרבה. וכל השאלות האלו הן שאלות שלפני הקורונה מאוד העסיקו אותי, אז רק נותר לי להודות לאורן שהחזיר אותי להתעסקות שעד לא מזמן הייתה בוערת בתוכי לא פחות מכמה שבוערת בי השאלה "כמה זמן אני אצליח למשוך עד שאני אהיה חייב ללכת לסופר?" - וזאת שאלה שמאוד בוערת בי.

לאחר שסיים לאור. עולה לבמה המתעמלת האמנותי יוהאנה קוואס. לבושה בבגד גוף ירוק מקטיפה, קוואס, בת ה(כן,פאקינג כן) 91 במצעת סדרת תרגילים אשר בחיים לא ראיתי מישהי בגילה מבצעת.
ירידה לרצפה למאחוריה ולאחן מכן גלגול לאחור שמוביל לעמידת ראש. עמידת ידיים אשר ממנה היא יורדת לגלגול ללפנים. תנועות ידיים רכות, קפיצות ועוד ועוד...
אין לי מילים אחרות חוץ מלאמר שיוהאנה קוואס מנצחת את הטבע. את האנושות.
התעמלות אמנותית היא אמנם המקצה האהוב עליי באולימפיאדה, אך הוא בהחלט תמיד נתפס בעיניי בסופו של דבר כספורט.
אבל כאן, על הבמה, במעמד הזה. בקונטסקט ההיסטורי הזה, כשהיא חלק מקבוצת סיכון. היא יוצאת מהבית ומבצעת את הלא יאמן. מראה לנו שהגוף יכול הכל. ואם זה על הבמה, וזה פה. וזה גם מתעסק ברוח התקופה, וגם מחדש משהו על הז'אנר בתוכו הוא מתרחש, אולי? אולי אפשר לקרוא לזה?....
כן אני יודע. קצת מופרע וממש לא מתאים לי להתחיל אפילו רק לחשוב על התעמלות אומנותית כסוג של אמנות. אבל לטובתי אציין שהדבר הזה הפתיע ובלבל לא רק אותי,
לצלילי כפיים סוערות מהקהל קוואס יורדת, ומיד לאחריה עולה זוכת האירוויזיון לשנת 2018 הגברת נטע ברזילי. היא מתחילה לרגע לשיר את הקאבר לאיי דונט ניד נו דוקטור, ולאחר שהיא קולטת שהיא כבר שרה אותו על במה זו לפני כמה ימים היא נבוכה מאוד, אורזת את חפציה במהירות ויורדת מהבמה. טעות.
אולי ברזילאי צפתה בקוואס, הרגישה בתוך תוכה קטנה אל מול הפלא האנושי הזה ורצתה להראות את עצמה וכמו להגיד - "ומה איתי?"
ואני לא שופט. הכי לג'יט. רק אתמול שיתפתי בזה. ויותר מזה, בעיניי זה גם חלק אינהרנטי ממה שעושה אמנות לצופה, מעוררת בו את ה"מה איתי?"
אניוודג'.
הקהל לא מתבלבל לרגע וחוזר למחוא כפיים לקוואס.
לאחר כמה רגעים היא נכנסת ושבה אלינו מדלתות האולם. בדרך לבמה היא מחבקת ומודה לקהל האוהד.
ולבסוף היא מבצעת הדרן קצר של הרמות רגליים על הקורה.
ולכשסיימה. שוב. השתהתי.
שהיה ארוכה יותר מהרגיל הייתה לי היום על הכיסא בסוף המופע אל המול הבמה הריקה.
וכשניסיתי להבין למה אני כל כך משתהה, ממש התרכזתי אל מול החושך.
בעיניים עצומות מריץ לעצמי את השלט על בית המדרש, את המסיבה, את הלקפוץ מעל מכשולים ולהתגלש בנעימים, ואת השאלות שאורן העלה. ועדיין, לא הבנתי.
ורק כשפקחתי את העיניים, ראיתי אל מולי את הבמה הריקה.
וזה עלה בי ברור-
השאלה היא מה אתה עושה אל מול.