DAY 5

28/3/2020




המסך עולה.

לפנינו מופע של האמן נמרוד גרשוני. המופע אתמול היה בשידור חי, עכשיו הוא לא. נתייחס אליו כאל וידאו ארט.
אנו רואים פרדס תפוזים.
מוזיקה אלקטרונית יוצרת תחושה אינטנסיבית, בזמן שהרחק מאחור בפרדס מתקדם ברחיפה לקדמת המסך תפוז עם עיניים ופה. כשמגיע לקדמה הוא ממצמץ מספר פעמים. כמו נאנח. בקול דק שעבר מניפולציה ממוחשבת הוא אומר "חייבים להשאר בבית". וחוזר על זה מספר פעמים. נדמה לי שבמקור מי שאומר את זה הוא מר בנימין נתניהו, ובטח המשפט לקוח מאחד מנאומי ההפחדה שלו בתקופה האחרונה.
העיניים והפה של התפוז משתנות לעיניים ופה שנלקחו מפנים אחרות. וגם קולו של התפוז משתנה. הפעם הוא מדבר באנגלית ונראה שהוא עושה לנו סוג של דמיון מודרך באומרו "רילקס דיפר נאוו". "סליפ". "פוקוס און נאט'ינג אלס באט מיי ווייס אז יוסליפ". לתפוז הזה יש עניין עם שליטה. גם כשהוא כאילו דואג לנו. הוא רוצה שנקשיב אך ורק לו. הוא מטריד אותי. ולמה תפוז אני תוהה? אולי כי הוא מפוצץ בויטמין C? דבר שרשויות הבריאות השונות מאוד ממליצות לצרוך בימים אלו על מנת להגן על עצמנו מקורונה...
התפוז מסיים את מדרשו ומרחף לו אחורה אל תוך הפרדס. המקום שממנו הוא הגיע אלינו.
לא עובר רגע ואל תוך הפרדס נכנסת מסילת רכבת הרים.
בהתחלה אנחנו שומעים קולות של צרחות ובהלה, כולן קולות של נשים.
אני לרגע מזהה גם קול בכי אבל לא נותר לי רגע אחד לתהות במי מדובר ואל מולי חונה קרון הרכבת.
בתוכו ישובות עדן הלנה, אמא שלה ודודתה.
עם שיער פרוע מהרכיבה עדן אלנה יורדת מהקרון ופוצחת במונלוג על המסע המטלטל שעברה עם ביטול האירוויזיון. "כשאמרו לי שהוא מבוטל ראיתי שחור". אני מאוד מרוגש מסיפורה של עדן. והרי חבל לי.
האירוויזיון כל שנה בשבילי הוא אירוע בו אפשר לרגע לשכוח מצרות העולם ולהינות מחגיגה צבעונית של אינטרנאשיונאליות. ועכשיו בכל העולם יש מגיפה שבעקבותיה האירוע השנתי התבטל. עדן מספרת שכשהקורונה התחילה להתפשט היא קצת שכחה מהאירוויזיון ושמה אותו בצד. היא התמקדה במה שקורה עכשיו. משתפת אותנו בזה שהיא תוהה מתי כל זה ייגמר.
לאחר שהרגיעו אותה והודיעו לה שתאגיד השידור החליט כי היא תייצג את ישראל באירוויזיון 2021. היא התעשתה אל מולנו. החזיקה את ידיהן של אמא ודודתה, הסתכלה אל הקהל ישר בעיניים ואמרה - מבחינתי זה אנחנו נגד כל העולם.

אנחנו עוזבים את חלל הפרדס.
בדרך אל חלל התצוגה הבא גל גולדשטיין מחלק פלאיירים על פתיחת מרפאתו החדשה המיועדת לישראלים בברלין.
אני מודה לגל ונכנס לחלל הבא.
הכוריאוגרף אורי שפיר ממשיך לבלבל אותנו.
הוא מציג את מה שהוא מציג כזכרון אי שם מלפני 4 שנים.
ומה שהוא מציג עכשיו זה קטעים מתוך היצירה שלו "אי שם בעכשיו".
הוא אומר שהיצירה פרי של שיתוף פעולה בינו לבין אמן הוידאו הנ"ל נמרוד גשוני ואופיר יודילביץ'.
ועכשיו הם מציגים לנו קטעים מתוכה:
-קטע וידאו של מטוסים מתעופפים ברקע נוף שחור-לבן.
-עין עם אישון מבולבל, לאורה אורי מודיע לנו שאופיר הולך לעשות סולו, ושלא כדאי לנו לפספ...
-אופיר אומר לנו שהוא מרגיש לא מחובר
-אורי צוחק.

המקטעים שהם מציגים לנו נראים אולי אקלקטים ולא קשורים. אך כן יוצרים עניין. ואני מרגיש שיש משהו באסטטיקה שהוא הדבר המחבר. משהו מאוד חיי. איכות של קטיעה וחוסר חלקות הייתי קורא לזה - שנוכחת בכל המקטעים.
אורי מתאר את היצירה כיצירה בה שלושתם עם גופיהם ומסכי הוידאו מנסים לתפוס את אותו הרגע בו המופע החי קורה.
ולמה אני אומר ששפיר מבלבל אותנו?
שם היצירה כשלעצמו מבלבל, ונוסיף עליו את מה שקורה עכשיו. אותו הוא מתאר כהזכרות בזה שלפני 4 שנים הוא העלה אותה. אבל בו בזמן הוא גם מראה לנו קטעים מתוכה עכשיו. אולי הרגע הזה. עכשיו. הוא הרגע בו היצירה שלו מגשימה את עצמה? אולי אפילו יותר מלפני 4 שנים?

חלל התצוגה הבא הוא תערוכה של האמנית תמר לוינסון.
אני חסיד גדול של תמר ושל יצירותיה.
אם הבנתי נכון, בחלל מוצגות 2 תמונות (נראה שהן עבודה אחת בשם Get to know your house) מתוך תערוכה אחרת שנקראת "My heart isn't synchronized with technology".
בתמונות אנו רואים פינות. פינות המכילות מפלסים, צל, רבדים, ברגים, התקלפויות ושכבות על 2 הפאות שבמפגשן יוצרות פינה. בתמונה אחת ניתן לראות מפגש של אחת הפאות עם פינה נוספת שלאחריה מפתן חלון.
האופן בו הדף עליו הודפסו התמונות הוא ספק חתוך ספק קרוע. הכל בשחור לבן ובגוונים שבין לבין. והסדקים והמרווחים העדינים של לוינסון נותנים לי אפשרות להכיר את ביתה. את עולמה העדין והשברירי, שנגלה אלינו דרך מרווחיו הקטנים ופינותיו החדות והענוגות באותו הזמן. ודרכה ודרך עבודתה גם אפשרות להכיר את ביתי ועולמי שלי.

אני ממשיך ללכת במוזיאון ולחלוף על פני יצירות שונות.
פתאום הגעתי לחלל גדול.
בחלל, קורדליה לאנגה. אותה קורדליה שביום הראשון נשאה מונולוג על התקרבות לאנשים ועל חברות אמת, היום אפתה חלה והתחפשה לאמא של שבת. לאחר שסיימה לאפות היא פשוט עומדת איתה ומחזיקה אותה בשתי ידיה לבושה בשמלת שבת. עומדת ומחכה. לא ברור עדיין למה...
לאחר כמה רגעים של התשתהות מישהו במאחורי הקלעים לחץ פליי ואנחנו שומעים מוזיקה חזקה בפורטוגזית. בצד השני של החלל מופיעים מיגל ומרגה. ביוניסון חושני. מלא בטוורקינג וסקס אפיל. לא יכולתי שלא להזיל ריר ולפעור פה לכשצפיתי בהם.
אני עושה זום אווט על החלל ורואה את קורדליה ממשיכה לעמוד כאילו לא מגיבה להם. והם רוקדים. ורוקדים. וכולנו מריירים. ואז כשהם מסיימים חוצה את החלל עם כיפה של שבת בן-ציון פורת.
בן ציון מגיע לקורדליה. ומתחיל לברך. אני לא כל כך מבין את ההתחלה של הברכה, אבל את סופה הצלחתי אפילו לרשום לעצמי: "הצלחה בריאות ברכה שפע שמירה מכל עין הרע אמן".
תודה בן-ציון על הברכה.

בהמשך החלל אני רואה גבעת טרשים. מיצג של נועם ראש חי.
על הגבעה בחור לבוש שחור כמו מחפש משהו שנאבד לו. מאחוריו עננים ומעליהם שמיים.
יש עוצמות בעבודה הזאת. נוכחות של היסודות אדמה ורוח. בין שמיים וארץ. ואדם אחד שמחפש.
לירכתי גבעת טרשים בהופעה מפתיע פתאום נופל מהתקרה מר בנימין נתניהו. ביבי שוכב ומתנשם בכבדות. נראה שסופו קרב. כולם במתח ולא יודעים כיצד לעזור. מזל שמדלת צידית מגיע בני גנץ עם מכונת החיאה, אותה הוא נותן לביבי.
כן. זה הרגיש כמו מזל. אני לא יודע איך, אבל איכשהו שני הפרפורמרים האלו הצילחו להעביר לקהל את תחושת המזל שברגע הזה.

ג'והאנס שניידר. עיתנואי גרמני. מוליך אותנו במסדרון פתלתל. שם העבודה היא "האנטי אוטוריטות".
תוך כדי ההליכה במסדרון אנו רואים משפטי דיעה של שניידר, בהם הוא מתאר איך המנהיגים הגרמנים בעת המשבר מתרגלים הפעלת כוח. והוא אומר שהאזרחים מסוגלים להכיל ההגבלות ואת הכוח שהממשל מפעיל על האזרחים בגלל שהמנהיגים מתייחסים לאקטים שהם נוקטים כמשהו שזר להם לעשות אותו.
אט אט תוך כדי ההליכה במסדרון המשפטים מתבלגנים ונעשים לא קוהארנטיים.
ברגע מסויים אני קולט ששניידר נאבד לנו בתוך המסדרון. נשארנו רק אנחנו. והמסדרון מרגיש פתאום כמו מבוך.
הקהל מסיבי ואני כולנו יחד ובנפרד רצים בתוך עבודתו של שניידר. מחפשים את היציאה.
אולי זה חלק מהיצירה?
בתוך החיפושים אני ממשיך מדי פעם להסתכל על הקירות וקולט מילים מסויימות.
                                                                                                                                     "להצהיר"
"סכנה"                                       
                                                                             "דמגוגי"
                           "כוח"                                   


                                                                                                     "נוכחי"
                                                           "מיוחד"

בסוף מצאתי את היציאה.
וכשיצאתי חשבתי לעצמי.
שאם כבר להאבד בתוך התקופה הזאת,
אז אני מעדיף שזה יהיה
בתוך
עם
האמנות.