DAY 26

18/4/2020



המסך עולה.

על במה עולה הזמר והיוצר אביתר בנאי בביצוע אינטימי לשירו "עד האהבה".
בשיר בנאי מתאר עמדה מובסת, קשה אשר בה הוא נמצא. "מביט בשעון, מביט בחידלון"
הוא עבר בהרבה מקומות, כבש וחצה. עכשיו הוא עוצר. מובס. והוא מוכן להשאר במקום הזה, לעבור את מה שהוא צריך לעבור. "מוכן להתפרק, מוכן לפחד".
לאורך השיר הוא פונה/מתייחס  לנמען כלשהו. נמען אשר אולי מעביר את בנאי בנקודה הזאת.
אחראי על איך שהוא עובר אותה במידת מה. נמצא שם לידו, נוכח.
ואביתר מתאר איך הוא יישאר במקום הזה, בלי ציפייה לנס. אבל מצד שני אולי גם עם ידיעה שהוא יגיע?
"לא מחכים לנס, עד שהוא יבוא
עד עומק החמלה עד האהבה"
בנאי בביצוע כנה. ראשו המתנדנד מצד לצד לאורך הביצוע לוקח אותי אל עולמו הפנימי.
אל המקום בו הוא מוכן לעבור ב"מנהרות הפחד". בדרך קשה שאולי תכלול התפרקויות. מתוך איזושהי תפיסה שבקצה הוא יגיע לחמלה מול הנמען שעומד שם מולו במקום הזה. הוא יעשה כל מה שהוא יבקש ממנו. ככה הוא יגיע להתרה, לאהבה.

מיד לאחריו עולה לבמה גיל אפשטיין. היא משתפת אותנו בזה שיש לה אוסף של גלויות, תמונות ושירים שהיא תולה בכל חדר שהיא גרה בו. "זה הדבר הראשון שתליתי, (היא אומרת) והוא האהוב עליי ביותר".
אפשטיין מקריאה לנו את השיר 'באמת' מאת מאיר ויזלטיר.
מכיוון ששמתי לב שהאופן בו העליתי את הביצוע היה קצת קטן מידי בכדי להבין, אני מצרף אותו כעת שוב באופן שאני מקווה שיאפשר להקשיב לו יותר.

 

ויזלטיר ואפשטיין מתארים סוגים שונים של אנשים, אך את כולם דרך היחס שלהם ל-אמת.
איזה דבר זה. לתאר אנשים ואת ההבדלים ביניהם דרך תיאור היחס שלהם למשהו.
ובהחלט הרבה סוגים נפרשים לפנינו. כאלו שעומדים בראש ארגונים נגד אמת. כאלו שמבטחים את עצמם כנגד האמת. כאלה שבשבילם אמת בבית זה כמו מת בבית. כאילו הם שונים. אבל בסופו של דבר מכנה משותף להם- נראה שרובם אם לא כולם רוצים, צריכים, מייצרים (ועוד..) לעצמם מרחק מהאמת. יש להם דרכי התמודדות שונות, הרגלים, תפיסות, אינסטינקטים אל מול האמת.
ועל איזו סוג של אמת מדובר? האם הכוונה לאמונה/ אידיאולוגיה/ אמת ערכית? או שמה לדברים אשר באמת קרו / קורים?
השיר מסתיים במין הטחה. שכן האמת על פי ויזלטיר סופה להתגלות במפתיע, אווט עוף נו וור. "כאילו יש מאין".
לאחר שלאורך השיר תיאר את כל סוגי היחסים לאמת, הוא מסיים במשפט אחד. וכמו מודיע - כמה שלא נפחד, נלחם, ננסה לברוח ממנה................
 היא בסוף פשוט תצוץ.(!)

ממערכת ההגברה אנו שומעים עדכון על מצב המגפה בעולם. מספריםוואייז.
"2,222,249 חולים. 154,492 מתים עד כה
בחסות עיתון הארץ".

קצר. קולע. כמו מאין תזכורת, אמת שצצה. שפשוט לא נשכח במקרה. שלא נחשוב שאפשר להתרחק ממנה.

על הבמה עולה המתעמלת הגדולה בהיסטוריה - סימון ביילס.
התפאורה מאורגת כמו חדר השינה שלה. היא עם סווצ'רט. ובעודה מתנועעת מצד לצד, מבואסת ובוכה לרגעים, היא מכניסה אותנו אל חדרי ליבה ומשתפת אותנו בטלטלה הרגשית שהיא עוברת נוכח דחיית האולימפיאדה בשנה. "זאת מעמסה פיזית ומנטאלית, הטלתי ספק ביכולת שלי להשאר בטופ לאורך השנה הזאת".
היא מתארת את ההכנות. את הלו"ז. היא הייתה לקראת סוף לו"ז של ארבע שנים של התכוננויות, נשארו עוד שלושה חודשים ואז הודיעו לה "היי סליחה, יש לך עוד שנה."
היא נשברה. תיארה שלרגעים היא שוקלת לוותר על האולימפיאדה הבאה. זה קשה לה.
"שנה נוספת של התעמלות זאת מעמסה כבדה.... ....אם הראש שלי לא במצב טוב - גם הגוף עלול להפגע. גופנית אני אהיה מוכנה. מנטלית זה הכי קשה".
ביילס חוזרת שוב ושוב לקושי המנטלי. הנפשי. 
הציפיה והמוכנות כמו נקטעו, נדחו למועד מאוחר יותר.
הופעתה של ביילס נוגעת ללב. כל כך קל להזדהות איתה. במיוחד כך כשהיא מכניסה אותנו פנימה בכל כך פתיחות אל תוך השברים שלה. אל המסע שלה. רצוף הקשיים ואל מולם ההתמדה והכוח הכה מעוררים השראה.
לאחר שסיימה מוחא ההל מחיאות כפיים רמות.
ביילס פושט יורדת. מבלי לאמר תודה, מבלי להשתחוות על הופעתה. פשוט הולכת.
אבל המחיאות ממשיכות.
בתוכם חוצה פתאום את הבמה הכתב אבי פיטשון ותוך כדי רק אומר "מסתבר שסנטימנטליות ונוסטלגיה באמנות מפסיקות להיות מילים גסות בעת משבר". המחיאות הופסקו. פיטשון יוצא מהבמה. אנשים מופתעים. מהורהרים.
למה הוא התכוון? למה לא נתנו לו יותר זמן במה? שיסביר את עצמו.
מכאן נשארתי לבדי לתהות. אולי אנשים יותר פגיעים? יותר פתוחי לבב לאמנות סנטימנטאלית.
אני זוכר שלפני הקורונה אנשים היו כה ציניים. היה קשה באמת להיות סבלני לאמנות ובכלל למחוות סנטימנטליות ונוסטלגיות.  זה נתפס בקרב הרבה כדבר מתיש ומלאה.
ואולי עכשיו אפשר? אולי השבר פותח לבבות ציניים ומכווצים?
אני לא באמת יודע. אבל אני מרגיש בתוכי, עם עצמי שכן. אני לפחות יותר פתוח לזה.
אני מחכה לפגוש אנשים אחרים ולראות מה איתם.
ונראה שגם מאחורי הקלעים המשפט של אבי פיטשון עורר בלבול ומהומה.
לאט לאט נראה שקורה בלאגן בחלל התיאטרון. גם מאחורי הקלעים וגם על הבמה - פרפורמרים שאולי לא היו אמורים לעלות בכלל פתאום צצים, רבים על המקום. על הבמה. על מי יקבל את המקום להשמיע את עצמו. מלא מלא בלאגן.
הקהל מבולבל גם הוא למשך כמה דקות.

הכל נעצר כשסיגל רות מעלה לבמה מהקהל את המוזיקאי גיא פרטי לקרוא שיר מאת ברק פלדמן.
בשיר מתואר שיח שהתקיים בין צ'רצ'יל ושר ההגנה של בריטניה בזמן הפצצת לונדון במלחמת העולם השניה.
שר ההגנה הציע לצ'רצ'יל לבטל את תקציב התרבות ולהעביר אותו לבטחון. צ'רצ'יל ענה לו
"אבל אם לא תהיה לנו תרבות
אז על מה בדיוק אנחנו נלחמים?"
המסך ירד. כנראה שמנהל ההצגה לקח אחריות והרגיש שהנה שעת סיום.
וכמה סימבולי. בתוך כל המהומה על הבמה. בעיצומה של המלחמה על המקום. על ההופעה.
גיא פרטי תקע לנו חץ בול בנקודה. וגם ביחס לתקופה. מוסדות תרבות באמת נמצאים בסכנה.
תיאטראות, הפקות, חזרות, מוזיאונים. בכל הדיבורים על חזרה לשגרה מהמדינות השונות לא שמעתי כל כךךיחס אליהם, ואם כן אז רק בעתיד. בקיץ.
קל לדחוק את האמנות הצידה. להסתכל עליה אל מול הנגיף להגיד שהיא פחות חשובה.
לא להלחם ולא להבין מה מקומה.
ברור שאני לא אובייקטיבי,
אבל קשה לי שלא להרגיש שהיא אמת טהורה.
והעולם צריך אותה,
כמו שהוא צריך להנצל מהמגפה.
אי אפשר בלי מה שהיא עושה
לראש, ללב
לפיזי, לנפשי
לחיים עצמם.
איך נתמסר בלי רוח?
איך נפתח לבבות?
איך נתעמק ברגשות?
ואם לא יהיה איך אז מה?
לאור מה?
בשביל מה?