DAY 15

7/4/2020


המסך עולה.

על מסך וידאו מופיעה מצגת של תמונות אותם צילמו חברי הפרוייקט: 'What do you see from your window?' את הפרויקט אצר מדריך הטיולים אריק זרה אשר גר בליסבון, ובתמונות אלו מציגים לנו חברי הפרוייקט המגיעים מ98 מדינות שונות את הנוף הנשקף מחלון ביתם. על זאת כמובן נוצר אל נוכח הסגר הביתי.
מול פנינו חולפים נופים ממקומות שונים בעולם: אתונה (יוון), ליסבון (פורטוגל), בנגקוק (תאילנד), טרונדהיים (נורווגיה), טבעון (ישראל), ריו דה-ז'נרו (ברזיל), קהיר (מצריים), אנקורג' (אלסקה), רומניה וזנזיבר.
שלגים, עצים, נהרות, בניינים, נהרות ועננים אשר נצפים מתוך הבית, מהחלון אשר כרגע הוא כמו חייץ בין המרחב הפתוח והטבע לבין תוך הבית - בו אנו ממוקמים כרגעץ
החלון, אשר מוכר כדימוי למצב בו אפשר להביט על דברים רחוקים שקשה לגעת בהם, מקבל קונוטציה יותר ממשית בימים אלו. עכשיו לא מדובר רק על דימוי אלא ממש פשוטו כמשמעו.
קשה לי שלא לאזכר את השיר הידוע "אהבתה של תרזה דימון" מאת המשוררת לאה גולדברג ברגע זה, ולכן אצטט את הבית הראשון:

מֵחַלּוֹנִי וְגַם מֵחַלּוֹנְךָ
אוֹתוֹ הַגַּן נִשְׁקָף, אוֹתוֹ הַנּוֹף,
וְיוֹם תָּמִים מֻתָּר לִי לֶאֱהֹב
אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר לִטְּפָה עֵינְךָ.

וכן, איזכור של שיר זה מאפשר פתאום להתייחס גם לאפשרות החדשה שנוצרה בפרוייקט הנ"ל. אמנם בשיר גולדברג מתייחסת לאותו הנוף אשר נשקף משני חלונות שונים, אבל אני בוחר כרגע להתייחס יותר לאפשרות אותה נותנת גולדברג, שדרך התבוננות במה שנשקף מחלונו של אחר, אפשר אולי להתקרב פתאום לאחר דרך האהבה לדברים אשר אותם 'עינו מלטפת'.
וכן, פרויקט זה, בעיניי זה מה שהוא מציע. הוא מציע לתת לדברים אחרים בעולם, לדברים שאי אפשר לגעת בם כרגע - ללטף את עינינו, ובכך לייצר סולידריות, אמפטיה והתקרבות מסויימות.

הצגת הפרויקט מסתיימת כשמאחור עולה ירח ענקי.
זאת כנראה לאור העובדה שהיום ומחר יהיה ניתן לצפות בשמיים במה שמכונה 'סופר-מון'.
הירח יראה לעינינו גדול בכ7% ביחס לממוצע, וזאת לאור שילוב העובדות שהוא א. פונה לכדור הארץ עם מלוא צידו המואר (כלומר הוא מלא) וב', הוא נמצא בנקודה הכי קרובה לכדור הארץ על המסלול בו הוא מקיף אותו.

ובזמן שאנו נפעמים ממאורו וממראהו המופלא של סופר-מון זה, ברקע נשמע עדכון ממערכת העיתון כלכליסט על מצב המגפה בעולם.
"-בצרפת: 833 מתים ביממה האחרונה, עד כה 98,010 אובחנו כחולים בנגיף.
-בארה"ב: מניין המתים עד כה עומד על 10,366 ומניין הנדבקים בנגיף עומד על 352,000.
במדינת ניו-יורק נרשמה ירידה במספר האישפוזים החדשים, מה שעשוי להראות על התמתנות המשבר.
-באיטליה: 636 מתים ביממה האחרונה, 16,523 מתים בסה"כ מתחילת פרוץ המגפה.
מניין המתים ביממה האחרונה גבוה ב-111 ממניין המתים ביום הקודם. ועם זאת -3,599 בני אדם אובחנו כנשאים ביממה האחרונה - מדובר במספר המתים המאובחנים הנמוך ביותר ליממה שאובחן בארץ המגף מאז ה17/3.
-בבריטניה: 439 בני אדם מתו ביממה האחרונה. מניין המתים בממלכה עומד כעת על 5,373.
-באוסטריה וגרמניה: מתחילים להיערך ליציאה מדורגת מההסגר. באוסטריה מתכננים להתחיל בתהליך כבר בשבוע הבא, ובגרמניה מעריכים שיחלו בתהליך דומה ב19/4.
בשתי המדינות נערכים לתהליך ארוך והדרגתי שיימשך כמה חודשים ויכלול הגבלות וחובות אשר ילוו אותו כמו שמירה על מרחק בין בני אדם, לבישת מסכות בציבור, ועוד..."

בעודי מקשיב לעדכון היומי אני מבין פתאום איזה הזיה זה שעדכון חדשות על מספר נדבקים ומתים בזמן הופעה נהיה דבר כה נורמאלי בחיינו. דבר שעד לא מזמן בכלל לא היה אופציה נהיה פתאום בשגרה. מי היה מאמין לפני חודשים בודדים שעדכוני חדשות יופיעו לנו באמצע שאנחנו בכלל צופים ביצירה? ולמה ככה באמצע? אי אפשר לחכות לסוף? או לשים את זה בהתחלה? למה המגפה הזאת חייבת להשתלט על כ-ל פיסת מרחב?

לבמה מתווספים פתאום אורות צבעוניים, מוזיקה אלקטרונית של היוצר נדב דגון, וחבורת רקדניות אשר אספה הרקדנית-יוצרת מיה שוורץ (: שחר סרי, נועם דויטש, מירב צברי, מיכאל ילון, נועה חולדאי וכן מיה שוורץ). הן לבושות כולן בלבן ומבצעות את מה שנראה כמו מופע אימפרוביזציה מבוסס על סקור (-מערכת הסכמות מוקדמת, כמו מאין קווי מתאר לעבודת אימפרוביזציה).
אני מבחין שבתחילה המופע מחולק לסולואים בעלי אופי מהיר לרוב. תנועות גדולות ומהירות ממלאות וכמו רוכבות על המוזיקה המעולה והסוחפת של דגון. בין הסולואים ישנם גם כמה רגעי יוניסון יותר איטיים, בהם ההקשבה והרכיבה על גבי המוזיקה באה לידיי ביטוי יותר בשמירה על המתח והאוירה אותה המוזיקה מייצרת מאשר לקצב אשר קיים בה.
לבסוף הייתה במת המופע מלאה בכל הרקדניות אשר חזרו לאופי תנועותיהן המהיר וחסר הנחת שהיה מקודם, אך הפעם כל אחת מהן נשארת באותו מרחב פיזי.
אומפוזיציה שכזו בימים שכאלו לא יכולה שלא לגרום לי לחשוב על תנועתו של היחיד אל מול הקבוצה. כשהאוירה אינטנסיבית והקהל והעולם כולו נעים לצלילי הקצב הממכר.
וגם כמובן, געגוע עז עד בלתי נסבל למסיבות חשוכות עם מוזיקה טובה, לרקדניות טובות על הבמה, ובעיקר לחופש ענקי.

לאחר ההופעה והריקודים, הירח מאיר על עבודתו המבריקה של האמן כרם נאטור.
בציור אנו רואים את גופו העירום של נאטור צף בתנוחת עובר בתוך חלל עגול בגוונים אדומים אשר קל להניח שחלל מצוייר זה הוא רחם. מבטנו של כרם יוצא חבל טבור. פניו המזוקנות ומבנה גופו הבוגר מבהירים לנו שאנו צופים בכרם כפי שהוא היום, בגיל 27, בתוך הרחם.
גופו המכונס של כרם בתוך רחם אמו כמו מבקש רק לחזור לסמביוזה הפיזית הנעלה ביותר בין בני-אדם, אשר מתרחשת בין העובר לאמו בחודשים בהם הוא נוצר בתוכה.
נאטור נוגע בחום ובמוגנות שקיימים ברחם, בו קיבלנו את כל מה שהיינו צריכים כדי להווצר ולהיות מבלי לדאוג. הוא נוגע בפנטזיה הבלתי ניתנת להגשמה, שכן לעולם לא יתאפשר לאדם לשוב לחיקו של חלל זה עם כל מעלותיו.
עם רגע הלידה ותחילת החיים הופסקה הסימביוזה המופתית.
ומרגע קטיעת הטבור אני לא מפסיק לרדוף אחריה.
למשמע העדכונים קל לי להרגיש ולהתקרב עוד ועוד יותר לנפרדות הכה טמועה.
אבל כשאני מסתכל שוב על הבמה וצופה בפול-מון הזורח, אני מבין שהוא הבין שהוא צריך כעת לעשות את תפקידו במלוא עוצמתו,
להאיר לנו את החושך.
אז הוא מאיר.
ואז פתאום הדברים הלא פשוטים
לא בהכרח חשוכים.
הם לא פשוטים עם אור. רואים דרכם איזו דרך..
והנה.
פעם כשקראתי את המשפט האחרון ב'אהבתה של תרזה דימון'
ראיתי רק את העצבות בבדידות שנוגעת בבדידות.
אבל לאורו של הירח הנוכחי,
אני מוצא בו פתאום הזדהות אפשרית
וזה נותן לי מעט נחמה.