DAY 12

4/4/2020




המסך עולה.

על הבמה אנחנו צופים בשיתוף פעולה מפתיע בין הפרפורמר בנימין נתניהו לבין הכתב נחמיה שטרסלר.
נתניהו מסתובב על הבמה הנה והנה מושך בסערות ראשו ונראה מאוד מבולבל וחסר נחת.
לאחר כמה רגעים נשמע קולו של שטרסלר ממערכת ההגברה והוא אומר: "נתניהו בפאניקה, בחרדה, בהיסטריה מוחלטת. הוא איבד את העשתונות. לפני 24 שעות אמר אריה דרעי שהוא רוצה שהציבור יקבל כסף לכבוד החג הפסח. נתניהו בא ומכריז..." עכשיו נתניהו ניגש לקדמת הבמה ואומר בקול רועד ומבולבל "החלטתי לתת מענק מיוחד עבור חג הפסח" מכשהוא חוזר לצעוד מבולבל על הבמה חוזר שטרסלר למערכת ההגברה " 500 ש"ח לכל ילד ו500 לכל קשיש.
בלי שום דיון מקצועי עם כלכלני משרד האוצר. - הכל כדי שלא יזרק מהשלטון, הכל מתוך פאניקה ואובדן עשתונות".
מופע איבוד העשתונות הזה מעלה בי מבוכה גדולה. נראה ששטרסל ונתניהו באו להראות לנו כמה אדם יכול להיות חסר אונים כשהוא צריך להוכיח לציבור שלם שהוא דואג לו כשהוא בעצם בעיקר דואג לתחת של עצמו.
מה אדם יעשה כדי לרצות? מה הוא יעשה כדי שיאהבו אותו? כמה חוסר אחריות נובע מתוך מניעים שכאלו? מניעים שהבסיס שלהם הם בעצם תאוות הכוח, הכיסא והעריצות.
התמונה מסתיימת כשנתניהו בורח מהבמה כשתוך כדי מצד ימין אל צד שמאל עוברת ספינת פיראטים ענקית עליה בראש התורן צוחק צחוק מרושע קפטן טראמפ.
כשהספינה יוצאת נכנס בסערה אל הבמה שר הפנים של ברלין מר אנדריאס גייסל.
גייסל שואל אם ראינו את קפטן טראמפ? והוא מספר לנו שהוא גנב מאיתנו 200,000 מסכות נגד קורונה.
הוא נסער ובוכה בעודו זועק: "לא ככה מתייחסים לשותפים מעבר לים, אפילו שמשבר עולמי עכשיו.... זה לא המערב הפרוע פה!"
הדקות הראשונות של המופע באות להראות לנו תמונת מצב של מנהיגי העולם. אני מסכים עם שטרסלר (ולא רק לגבי לביבי), נראה שהם מאבדים את שפיותם. הם מציגים לנו מופע של ילדותיות חסרת גבולות, פועלים מתוך דחפים, מפוררים את הנורמות ואת חוקי המשחק כשלא ברור אם יש מי שינקה אחריהם.

כמו מגיב להם. עולה לבמה היוצר גלעד ירושלמי עם מצלמה חדשנית ומיקרוסקופית.
על הבמה הוא עומד ומכוון את עדשת המצלמה על בטנו העליונה כשהוא ללא חולצה.
על מסך מאחוריו אנו צופים במה שהמצלמה מצלמת - תא מגופו של ירושלמי מתחיל להתכלות עד שלבסוף הוא מת (רק התא, לא ירושלמי כולו) הופך לגרגר אבק ונופל על הרצפה. בנקודה זו ירושלמי מפנה את פניו לקהל ואומר "אני אנקה את זה מחר". ויוצא מהבמה.
מעבר להתפעלות מיצירתיותו של גלעד - ההבאה של תהליך ביולוגי אל הבמה תוך כדי שימוש באינסטרומנטים מדעיים. הרגשתי שירושלמי משתמש בגופו כיד לתאר את העולם, החברה. ובעבודה הוא מראה לנו איך חלק מתוכה מתכלה, מתפורר. אבל ירושלמי בשונה ממנהיגינו, כאחראי על גופו הוא לוקח אחריות בהבטחתו שמחר הוא ינקה.

אל מול ההתפוררויות עולה על הבמה עם חבורה של ציפורים האמנית נועם ראש-חי.
ראשה של ראש חיי משמש כטבע ומקום מושבם של הציפורים השונות. כף ידה המונחת על מצחה כמו ענף עליה הן יושבות בנחת. ופיה כמו ענן בתוך הן עפות.
העיסוק בטבע מאוד פופולרי בימים אלו,ונראה שראש-חי מצטרפת בהביאה אל שיח זה תמונה בה היא הטבע. היא מכילה אותו, מייצרת בגופה סביבה פוריה בו הוא יכול להמשיך להתקיים, לחיות.
אני מבין שמופע יפיפה זה של זרועות פתוחות בין האדם לטבע הוא בעצם כמו טווייה של חוט חדש ומקשר בין מה שראינו עד עכשיו למה שנראה מעכשיו.
כהמשך לשפה הבימתית שהגדיר מקודם ירושלמי על הבמה אנו צופים במצלמה שמצלמת בוידאו פרוסת בננה.
באחורי הבמה מסך ענקי עליו מוקרן מה שמצולם במצלמה, ובצד ימין תחתון של אותו מסך כמו טיימר רץ.
אני מבין שהטיימר רץ בפס פורוורד כשהמהירות בין דקה לדקה שחולפת בו היא יותר קצרה משניה במהירות המחוגים שבשעון שלי.
המהלך שאני צופה בוידאו הוא של אותה פרוסת בננה הנאכלת על ידי נמלים עד אשר שלאחר 57 שעות (זמן הטיימר שעל המסך) מהבננה נשארים רק שתי פירורים חומים. ומכשהמצב הגיע לכזה אנו צופים בריוואיינד של כל התהליך וצופים בו בהילוך מהיר מסופו עד לתחילתו - כשהבננה צהובה, טריה ולא אכולה.
ברמה הבימתית - אנו צופים בכמה דקות בודדות על המסך במהלך שכביכול קורה כעת על הבמה. במסך לוקח למהלך הזה 57 שעות להתרחש, ועל הבמה דקות ספורות. - מהלך בימתי פרדוקסלאי, שאולי בא להתווכח, לערער ולבלבל בין המושגים: עבודת משך ועבודת בזק. בחוויית הצפיה אקט שכזה גורם לאבד ולהתבלבל בתוך תחושת הזמן. לחשוב ולהרגיש  שהזמן הוא דבר יחסי וראנדומאלי.
ואם נכנס לתוך הדימוי והפעולה עצמה (וכאן נשוב אל התמה המרכזית), יעלו בי תחושות ומחשבות לגבי הזמן בו דברים בטבע מתכלים ומתפוררים. מה הזמן הטבעי של מהלך שכזה? ואיך חוסר הסבלנות וקוצר הרוח הרווחים בעידן זה בו אנו חיים מתערבים בתהליכים של הטבע?

המסך יורד, ההופעה מסתיימת.

ובפואייה של התיאטרון ניצבת עבודת צילום של הצלם ניק גאלו.
ביצרתו אנחנו רואים איך פרח שן-ארי קטן מכסה ראשו של כלב.
שן הארי הוא פרח צהוב הנפוץ במדינות הים התיכון. בישראל הוא ידוע בשמו הלא רשמי "סבא".
לאחר שעלי כותרתו פורחים, הם מתייבשים בצורה כזאת שאבקניהם היבשים שנהפכו עם ההתייבשות לזרעים מקבלים מבנה קליל שעף ברוח בקלות ומאפשר את ההמשכיות היעילה של הפרח.
גאלו מחבר בין שן-ארי לבין כלבו באמצע שדה. הוא כמו אומר גם הכלב ככה. הגדלתו של שן-ארי זה למימד ראשו של הכלב (חברו הטוב ביותר של האדם) מראה לי אפשרות לדרך, להתבוננות מנקודת אחרת. זוהי סוף הנבילה, אך ההתפוררות, ההתפרקות, ההתחדשות וההתרבות בפתח.
דרך אולי אפילו קצת אוובר-אופטימית בימים שכאלה הניח גאלו אל מולינו בעודנו יוצאים מהתיאטרון.

ועל אף שכל המנהיגים המשתגעים תקועים בראשי,
ולמרות שאני לא מרגיש עם עצמי שהגענו לסופה של ההתפרקות המתרחשת.
בתוך הלימבו הזה של הזמן,
נעים לי לכמה רגעים
להשען על דרכו של שן-ארי אחד
ולראות את אותה כדרכי.