DAY 17

9/4/2020


המסך עולה.

ינס שפאן שר הבריאות של גרמניה עולה על הבמה ונעמד במרכז קדמתה.
הוא פותח ואומר שהוא שומע את קולות ההמון המבקשים לסיים את הסגר. ולפני שהמופע מתחיל הוא רק רצה להגיד שאמנם קיימת כרגע מגמה חיובית, אבל צריך קודם כל לדעת שהיא יציבה.
הוא נותן מסרים מעט סותרים כשהוא מצד אחד מבטיח התחלה של חזרה לשיגרה אחרי חג האיסטר (בעוד כשבוע וחצי) ומצד שני שתנאי מקדים לנקיטת צעדים אפשריים אל עבר החזרה לשגרה הוא שהציבור יידבוק באיסורים הנוכחיים בזמן החג.
שפאן, שהתנהג אולי קצת כמו הורה מניפולטיבי - שמצד אחד הבטיח ומצד שני התנה את הבטחתו בהתנהגות טובה יורד מהבמה.
דגלי הודו, ארה"ב וישראל מוצבים במרכז שלושת הקירות המקיפים את הבמה. ומלפני כל אחד מהם נכנסים המנהיגים של אותן המדינות. מלפני דגל הודו נעמד ראש ממשלת הודו נרנדה מודי , מלפני דגל ארה"ב הנשיא קפטן טראמפ ולמפני דגל ישראל נעמד קינג ביבי.
כמו ילד מציק ומתלהב שר לעצמו נרנדה  על פי הלחן המוכר והידוע של שיר הילדים 'ננה בננה תחת של בננה' את המילים"לי יש תרופות לטיפול חירום בקורונה, הן רק שלי ולא אתן אותם"...
קפטן טראמפ מצוטט לנרנדה עד שהוא צועק לו ממקומו שייתן לארה"ב מיד מהתרופות האלו. "אתה תתן אותן! אם לא תתן אותן, אתה יכול לצפות ל"תגמול" הולם מצידי!" ולאחר מכן הוא לוקח את דגלו ויורד מהבמה.
קינג ביבי יושב מהצד, עושה כאילו הוא לא הקשיב בכלל בזמן שהוא משחק בפליימוביל של משטרה ומחסומים.
לאחר כמה רגעים של שתיקה רועמת אני מבחין בהחלפת מבטים בין מלך ישראל ולראש ממשלת הודו שמובילה לפעולה אותה מקיים נרנדה. נרנדה מכין מטוס מנייר ענקי, שם עליו מלא קרטונים עם תרופות, ומטיס אותו לעבר ביבי.

חושך.

אור.

דימוי החלון שב אלינו גם היום. חלון זכוכית מוצב במרכז קיר הבמה האחורי שנראה כעת כמו קיר חיצוני של בית.
מבעדו, בתוך הבית. מבצע לנו כריס מאן סוג של הומאז' לשיר 'Halo'. במקור בשיר מתארת אדל איך היא מתקשרת 1000 למישהו אשר היא לא דיברה איתו שנים בכדי להגיד לו סליחה על כך ששברה לו את הלב.
אבל הוא לא עונה לה.
מאן בגירסתו, מתעסק יותר בסגר, בחוויית ההשתגעות שלו בתוך ביתו, ב1000 שיחות הפייס-טיים שהוא מקיים ובמרחק שלו לא ממישהו אחד ספציפי (כמו אדל), אלא בכלל מאנשים.
מאן מעלה ומבכה (בצורה קורעת מצחוק, באמת כאילו אם לא ראיתם את הווידאו המצורף אז אתם חייבים) על חוויית היום יום במציאות של הסגר: אצבעות שכואבות משימוש גבוהה בפלאפון, השתגעות, שעמום, מיעוט במקלחות ועוד... כשתוך כדי הוא מגדיל את השימוש בחלון, אשר ברובו של הנאמבר אנו צופים במאן דרכו. וכן, לאורך הביצוע ניתן אפילו להבחין במערכת יחסים מסויימת אשר נרקמת בין כריס לבין החלון. מהצפייה בעולם בחוץ דרכו, להמרחות עליו שיוצר עיוות בפנים, תקיעת ראשו בחלון, דפיקת הפלאפון בעצבים על החלון, ניקוי החלון, שריטת החלון כאילו הוא חתול - כל אלו בפשט שלהם מתארים מהלך של השתגעות והתחרפנות של אדם אשר אינו יוצא מביתו. ואולם אם נשוב ונתייחס לחלון כאל הדבר אשר מפריד בין הבית לבין העולם החיצון ובאותו הזמן גם אפשר דרכו לראות את הבחוץ. אם נזכור את זה בזמן צפייתנו בהופעה, אולי נקבל לרגע עוד רובד. אולי נראה שמאן לא רק מתחרפן וקורע אותנו מצחוק בפרודיה שלו על המצב, אלא גם גם מרביץ, מנקה ומתקרב כמו משתלב עם החייץ החלוני הזה. אולי נבחין באפשרות של יחסי אהבה-שנאה. שכן, בואו לא נתעלם מהעובדה שקהל של מליוני אנשים כבר צפה בהופעה זו של מאן, אשר ללא המצב הנוכחי, לא הייתה נוצרת בכלל.

על הבמה מתקיים חילוף תפאורה.
מתוך הקהל קם ליאור זלמנסון (מנהל אמנותי של 'פסטיבל ויראלי') ומבקש את תשומת ליבם של היושבים בקהל. הוא אומר שאם כבר אנחנו במבט על כמה המגיפה הזאת מכרסמת לנו בנפש ובתודעה, הוא רצה לנצל את ההזדמנות כדי להשאר בזה רגע. להתבונן על זה ועל כך העולם התרבות והאמנות משותק ברמת מוסדותיו הפיזיים. אך חשוב לו להדגיש ש"זו תקופה חשובה מאין כמותה ליצור בה". לכן, ולאור הנסיבות וההגבלות, הוא מספר שהם ייצרו את הפסטיבל הזה, שבו כל האמנות וההופעות יוצגו דרך המסכים.
אור הקהל מתעמם ומסמן לנו שדבר חדש עומד להתחיל על הבמה. זלמנסון אומר במהירות משפט אחרון בו הוא מודיע שפלאיירים עם תוכניית הפסטיבל מחכים ביציאה מהאולם

לצלילי מוזיקת צ'לו מהירה, עולות לבמה הרקדניות רוני חדש וכרמל בן אשר עם קטע מתוך יצירתה של חדש "קרובנות ודימויים". הקטע ברובו הוא יוניסון הנענה בקצבו לקצב הצ'לו. חדש ובן אשר כמו סופת טורנדו מהפנטת עוברות דרך ובתוך התנועות והדימויים. הן כמו רוכבות על גל שמבוסס על שפתה התנועתית של חדש כשבתוכו מושתלים דימויים ותנועות המצוטטות / מושאלות מתוך איכויות מחוליות ופיזיות בעלי שפה קאנונית אחרת.
לאורך כל הקטע קיימת מודעות הן פיזית והן ברמת הפרוג'קשן כלפי הקהל.
הן כמו מוכיחות ומראות לנו מה הן יודעות, כמה הן כובשות, כמה הן עפות וכל-יכולות.
באיזשהו שלב מתקיים שינוי. מוזיקת הצ'לו נרגעת כשלצדה גם הבנות יורדות / נשמטות מהרגליים אל הרצפה.
הן נוגעות ודוקרות לצלילי הפיכתו של אותו גל תנועתי אשר עד לפני רגע הוכיח, ועכשיו נוספה מעליו עננה של קושי.
הן ממשיכות לחפש אותנו, את הקשר איתנו. אבל כעת יותר נוכחות ההתקפלויות, ההסתרות וחוסרי הביטחון.
תוך כדי שמבט עינייהן הכנות והמשכנעות מבקשות את אהבתנו ואת אישורינו הן נעות בין לפתוח רגליים ולתת הכל לבין התפרקויות וההתחבאויות - כל אחת אל תוך עצמה וגם אחת אל תוך השניה. רוצות ולא רוצות. מציגות ומתחבאות. מבקשות ומתחרטות. כמהות. חייבות. ובאיזה מחיר?
כמה אנחנו מוכנים להקריב כדי לקבל את מה שאנחנו רוצים?
ויש כל כך הרבה דברים שעכשיו ידינו רחוקה מהם
חופש, אנשים, קירבה, תרופות, אמנות, קהל
כמה ובמה הייתי מוכן לשלם.
גם כשאין לי
על מה שכה חסר
ואז בכלל אל מול הדברים שאני אפילו בכלל לא בטוח שאני רוצה
אני פתאום מגלה
שאני מרגיש חולה
כשחיידק הקורבנות שבי
צובט לי בחזה.